הרעב לתשואות מגדיל את הסיכון

בשיאו של המשבר הפיננסי, בסוף 2008, נפתח פער של כ־20% בממוצע בין תשואת איגרות החוב של ממשלת ישראל לבין תשואות איגרות החוב של חברות בדירוג נמוך. הסיבה לכך היתה חששות המשקיעים מפני חוסר יכולת של החברות לעמוד בהחזר החובות שלהן. בזכות התאוששות הכלכלה הישראלית הצטמצם במהלך השנתיים האחרונות פער הריביות, וכיום הוא עומד על כ־2% בלבד. גולן, יועץ השקעות מירושלים מנסה להסביר את המשמעות מבחינת המשקיעים.

מצד אחד, יש לכך הצדקה כלכלית - מצבן של מרבית החברות טוב יותר כיום באופן משמעותי לעומת מצבן במהלך המשבר. איתנותן הפיננסית מפחיתה את החשש מפני הגעה לחדלות פירעון או להסדר חוב. מצד שני, תשואות איגרות החוב בדירוג נמוך אמורות לשקף את הסיכון שלוקחים על עצמם המשקיעים על פני השקעה בטוחה באיגרות החוב הממשלתיות.

אחת הסיבות להצטמצמות הפער היא רמת הריבית הנמוכה השוררת במשק. למרות שאיגרות החוב הקונצרניות לא מציעות למשקיעים תשואה גבוהה באופן משמעותי, המשקיעים הרעבים לתשואות מוכנים לקחת על עצמם סיכון גבוה יותר גם בעבור שברי אחוזים.

עובדה זו מעסיקה גם את אנשי בנק ישראל, המעוניינים לשמר את היציבות בשוק ההון. מצב שבו משקיעים נוהרים לנכסים מסוכנים במרדף אחר שברי אחוזי תשואה מייצר תחושה לא נוחה. אחרי הטלטלה שחווה שוק האג"ח הישראלי בשנים 2008–2009, ניתן בהחלט לדמיין תרחיש שבו חברות מגיעות להסדרי חוב עם משקיעים, ובנק ישראל לא מעוניין לאפשר מצב של חוסר יציבות בשווקים.

בנק ישראל מוסיף לדבוק במטרה של העלאת הריבית במשק לרמה "נורמלית". במצב של ריבית גבוהה יותר, המשקיעים יוכלו למצוא מקלט בנכסים בטוחים יותר, וליהנות מתשואות נאות.