אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אחרי שאבא מת אמא אמרה לי: "תתייחסי לדאגה שלי כאילו אני בעלת מום" צילום: אוהד רומנו

אחרי שאבא מת אמא אמרה לי: "תתייחסי לדאגה שלי כאילו אני בעלת מום"

מעצבת התכשיטים מיכל נגרין מספרת שאימה אמרה לה: 'לא אכפת לי שזורקים אותך משיעור, אכפת לי שתהיי בן אדם'

17.03.2011, 10:51 | דיאנה בחור ניר

נולדתי בקיבוץ נען בשנת 1956 לאדה ושרוליק גרין, ממייסדי הקיבוץ. אמי עלתה לארץ בגיל שלוש מרוסיה עם אמה ועברה להתגורר בירושלים, אבל בגיל 17 היא הודיעה לסבתי שהיא רוצה ללכת לקיבוץ, עברה לנען ושם פגשה את אבי, שעלה מפולין בגיל 16. דוד בן־גוריון היה דודו של אבי, והוא שכנע אותו לעלות.

"אמי היתה אשה יפה ומרשימה, והבית היה מאוד בוהמייני. בניגוד לשאר הילדים בקיבוץ ובגלל האופי של אמא, גדלתי בבית הוריי ולא בבית הילדים. כשהיו לי בעיות בלימודים - וזה קרה לעתים קרובות - זרקו אותי משיעורים לעבוד במפעל הממטרות או בגננות. אבל אמא אמרה לי: 'לא אכפת לי שזורקים אותך משיעור, אכפת לי שתהיי בן אדם'.

"אמא היתה המבשלת של הקיבוץ, אבל גם היתה כוריאוגרפית והכינה את כל ריקודי החגים בקיבוץ. היא היתה מאוד פרפקציוניסטית, וכשמשהו לא היה מושלם היא היתה סערת רוחות מהלכת, היא לא היתה נרגעת עד שקיבלה את שלה. דעתנית, לפעמים היה מאוד קשה לעבוד איתה בגלל זה. המשפט שהכי מייצג אותה הוא: 'אין דבר כזה שאין דבר כזה'. היינו רבות המון ואז מתפייסות באמצעות מכתבים, כי אמא חשבה ש'בלהט הדיבור לפעמים יוצאים דברים לא מדויקים', אז היא כתבה לי ואני כתבתי לה.

1959. מיכל, בת שלוש, עם הוריה אדה ושרוליק, קיבוץ נען 1959. מיכל, בת שלוש, עם הוריה אדה ושרוליק, קיבוץ נען 1959. מיכל, בת שלוש, עם הוריה אדה ושרוליק, קיבוץ נען

"אני זוכרת את אמא כמרדנית, שום דבר לא היה אקסיומה בשבילה, ואת דעתה תמיד הביעה, לטוב ולרע. כשהעלו בקיבוץ את מחירי סיגריות נובלס שהיא עישנה, היא הלכה לאסיפות, שלחה מכתבים וארגנה עצומות להורדת המחירים. היא עישנה המון, כמעט הדליקה סיגריה בסיגריה, ואמרה לי: 'זה החיים שלי, אני לא יכולה בלי זה'. גם אני היום מעשנת נובלס, אבל התחלתי רק בגיל 39.

"אבא היה הפוך, אדם מאוד נוח שאהב למנוע עימותים, עד כדי כך שתמיד שימש 'הבורר' בכל מיני ויכוחים בקיבוץ. אני זוכרת הרבה פעמים אנשים מתווכחים אצלנו בבית, ובסוף כולם יוצאים צוחקים. אבל כשהייתי בת תשע אבא חזר יום אחד ממחסן הבגדים ובדרך פשוט קרס. היה לו התקף לב, הוא הובהל לקפלן ומת. אמא, שתמיד היתה המרדנית, נהפכה פתאום למבוגר האחראי.

"אחרי זה אמא נעשתה מאוד דאגנית. בצבא זה הגיע לשיא. היא תמיד אמרה לי: 'תתייחסי לדאגה שלי כאילו אני בעלת מום, כאילו יש לי מחלה'. כשאיחרתי לחזור מהצבא ולא היה איך להודיע, אמא היתה עומדת ומחכה לי שעות בכניסה לקיבוץ. לפעמים כשהגעתי היא כבר חיכתה לי בתחנת המשטרה ברחובות. אחרי שאבי מת, ושני אחיי הגדולים כבר עזבו את הבית, כל הדאגה שלה התמקדה בי. סבלתי מאוד מהדאגה הזאת. "היום הדאגנות הזאת עברה אליי, אבל למזלי בעלי מאזן אותי".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות