השבוע: היום שאחרי מחר

הטבח המתועב באיתמר לא מותיר מקום למילים מאופקות. מי שמסוגל לרצוח ילד בשנתו מוציא עצמו מחברת בני האדם. אפשר להבין את תחושת חוסר האונים שחש ראש הממשלה כשעמד מול תמר פוגל בת ה־12, שאיבדה את כל עולמה. הזעם עצום, הכאב לא נסבל, אבל לא 400 יחידות דיור וגם לא 5,000 הן התשובה לאובדן אכזרי של משפחה. התשובה היא אחת - תפיסת המרצחים והעמדתם לדין. זה הזמן לשוב ולדון בשאלה האם יש להטיל עונש מוות במדינת ישראל. אסור שתתקבלנה החלטות מתוך פאניקה, אבל ראוי שיתקיים דיון יסודי ומעמיק.

מאז שנבחר לראשות הממשלה נתניהו מסתובב עם כאב בטן של ארץ ישראל השלמה ועם כאב ראש של פיכחון האחריות הלאומית. הוא מתקשה לבחור מה כואב יותר. אילו היה מורה השבוע על בנייה של 5,000 יחידות דיור אפשר היה לומר שסוף סוף החליט, אבל נתניהו העדיף כהרגלו בקודש להלך בין הטיפות ולהירטב. 400 יחידות הדיור שנתניהו שלף לא סיפקו ויש האומרים שאף הביכו את המתנחלים. האמריקאים מנגד לא סובלניים גם לבנייה של 100 יחידות דיור. התגובה שלהם היתה מהירה.

אפשר להתווכח אם נכון שמדינת ישראל הרשמית תפיץ את תמונות הטבח בעולם, אולם קשה להאמין שהתמונות ישנו במשהו את דעת הקהל העולמית כלפי ההתנחלויות. ולא רק משום שהשבוע העיניים נשואות היו ליפן.

מותם של עשרות אלפי אנשים התרחש מחוץ לפריים | צילום: איי אף פי

התמונות של גלי הצונאמי כמו נלקחו מתוך "היום שאחרי מחר", סרט האסונות מ־2004. הצפייה בהשתלחות ללא רסן של איתני הטבע זעזעה ובאותה מידה כמעט הפעימה. בתים, מכוניות, אוניות וגשרים נסחפו כמו צעצועים. התובנה שכך נראים כוחות הטבע כשהם מאבדים עשתונות לא מותירה מקום לספק - כך ייראה סוף העולם. אנשים בודדים, מוקטנים מאוד, נצפו בתמונות. מותם של עשרות אלפים התרחש מחוץ לפריים. בניגוד לסרטים הוליוודיים אי אפשר היה לעקוב אחרי הבעות הזוועה על פניהם של הטובעים. ומאחר שלא היה זה סרט אי אפשר היה לצאת להפסקה. הכורים הגרעיניים החלו להישרף בזה אחר זה. היפנים, מאופקים ככל שיהיו, איבדו את שלוותם כאשר הענן הרדיואקטיבי התפרץ מהכורים והחל לנשוב לעבר טוקיו הבירה. הסרט הרע הזה הקרין שם לפני 66 שנה. החרדה היפנית יותר ממובנת, וכך גם זאת של שאר העולם. ימים של חוסר ודאות ממתינים בפתח. אף אחד לא יודע איך ייראה היום שאחרי מחר.

ובצל האסון ביפן, חמש הדקות שהקדישו אזרחים בישראל למען גלעד שליט הביעו מעבר לדאגה ולהזדהות גם דחף אנושי בסיסי כל כך - התאוותו של אדם באשר הוא לקום בבוקר ולראות שהשמש זורחת.