צילום: רויטרס
המחסום התרבותי
האופן שבו מתנהלים מועדוני ספורט רבים מגלה שהרעיון להעתיק שיטות עבודה מוצלחות בספורט נופל לפני שהוא מגיע לישיבת הנהלה. זה נקרא המחסום התרבותי
למה אנשים עושים דברים - בונים גשרים, טסים לירח, מנסים לזכות בצ'מפיונס ליג? אם תשאלו את אל באנדי - התשובה היא בשביל להרשים נשים. אבל צחוק בצד, עמוק בתוך הנפש של בני האדם (או אם אתם פחות רוחניים: עמוק בתוך האיזונים הכימיים במוחם של בני האדם) יש משהו שמניע אותם לעשייה, לגילוי, להמצאה, לחידוש, לכיבוש. להיענות לאתגרים. וכמעט בכל המקרים, הסיבות האלה מושפעות ומעוצבות מהבית, מהחברה ומהתרבות שבהם גדל האדם, וכך גם אופן הביצוע של אותן משימות.
ישראלים, בהכללה, ירדפו אחר הצלחה אישית קודם כל בהסתמך על היכולת שלהם להתגבר על מכשולים בעזרת יצירתיות ותעוזה. הבריטים, למשל, וזה מאושש במספרים, מעדיפים להיות שכירים על פני עצמאיים.
בא מאהבה?
וכך גם הספורט המקצועני באירופה והספורט המקצועני בארה"ב מתנהלים בצורות שונות לחלוטין. האנשים שנכנסים לעסק הזה ברמת הניהול והבעלות עושים זאת מסיבות שונות לגמרי, ומתפקדים בצורות שאינן דומות בשום צורה כמעט. לכל אחת היתרונות והחסרונות שלה.
בספורט האירופי, וניקח את הכדורגל כדוגמה, המחויבות של הקבוצות היא קודם כל לניצחונות ולתארים - ואחר כך, אם בכלל, לרווחיות כלכלית. ולכן בעלים שנכנסים לעסק הזה יודעים מראש שיצטרכו לרצות את קהל האוהדים, ושברוב המקרים זה יבוא על חשבון הצלחה פיננסית. זה מתבטא בקיצוניות בקבוצות כמו צ'לסי או מנצ'סטר סיטי, שמפסידות יחד מאות מיליוני יורו בשנה בניסיון של הבעלים העשירים להעמיד קבוצות תחרותיות.
בספורט האמריקאי, שבו הקבוצות הן זיכיון של הליגה, המחויבות היא קודם כל להצדקה הכלכלית ו"לבעלים לא אכפת מה חושבים האוהדים", אומר מרק סטיין מ־ESPN. קבוצות יכולות להרוויח כסף אם הן ממוקמות בשוק גדול, יש להן אחלה אולם וכוכב אחד שמושך תשומת לב, וכל זה בלי להיות אפילו קבוצת פלייאוף. הביטוי הכי קיצוני של השמת הדגש על הרווחיות הוא כמובן סגירת קבוצות על בסיס של חוסר כדאיות כלכלית, או העברתן לעיר אחרת בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות טובות יותר.
עניין של מטרות
הסיבה שהספורט משני עברי האטלנטי מתנהל בצורה שונה כל כך היא, כמובן, תרבותית. החברה היותר קהילתית וסוציאליסטית באירופה מול החברה היותר אינדיבידואלית וקפיטליסטית בארה"ב. אבל נכון ל־2011, משהו בהסבר הזה פשטני מדי ומעלה סימני שאלה.
אחרי הכל, המציאות כיום היא כזו שלמרות תנאי פתיחה שונים, ולמרות הבדלים תרבותיים עמוקים, בני אדם מוכנים להיפתח וללמוד מעמיתיהם הפזורים על פני הגלובוס. בתחומים כמו כלכלה, חינוך, תעשייה ומחקר כולם לומדים מכולם והידע עובר על פני כל העולם. לגאווה המקומית יש משקל קטן והולך, וכשניידות של מוחות, עובדים ומפעלים היא נתון קבוע — גם קל יותר לנצל את היתרונות של האחר תוך ניסיון לשמר את היתרונות היחסיים שלך.
הבעיה של הספורט, באירופה ובארה"ב, היא שבהגדרת מטרות הארגון יש יותר מאובייקט ברור ומועדף אחד. ומה שקיומם של הבדלים גדולים בתרבות הניהול בין הספורט באירופה לספורט בארה"ב מלמד אותנו, זה שכאשר לתוך הגדרת מטרות הארגון נכנסת מטרה נוספת שאינה קשורה ברווחים כלכליים - כמו ניצחונות ואליפויות - זה הופך את הסדר הקיים, והתרבות הארגונית הולכת אחורה, מסתגרת בתוך תבניות התנהגות תלויות תרבות.
הניתוח הבסיסי שהוצג קודם של האופן שבו מתנהלים מועדוני ספורט רבים, מגלה שפתאום אפילו הרעיון להעתיק שיטות עבודה מוצלחות ממישהו - הרבה לפני שאלת היישום של אותו רעיון - נופל לפני שהוא מגיע לישיבת הנהלה או לשולחן של רואי חשבון ואנליסטים. הוא נופל במחסום הרבה יותר מוקדם והרבה יותר גבוה - מחסום תרבותי.
איך מפתחים זהות?
הכדורגל האירופי הוא פסגתו של ענף הספורט הכי פופולרי בעולם, ועדיין מרבית מועדוניו מפסידים כסף. ככה זה בענף שכולם רגילים בו שכסף מביא ניצחונות, אבל לאו דווקא להפך. ועדיין, זה לא מפריע לכל מי שקשור בו - מהמארגנים, דרך המנהלים ועד לאוהדים - להתפלץ בכל פעם שמישהו מציע להטמיע בו כמה מהאלמנטים שהפכו את הספורט המקצועני בארה"ב למשתלם כלכלית. מבחינתם, המחויבות הראשונית של הקבוצה היא לניצחונות, המאזן הפיננסי הוא שטות שלא מעניינת אף אחד, וכמעט תמיד התגובה הראשונית היא: "תעזבו אותנו בשקט עם האמריקניזציה שלכם, ותשאירו לנו את המשחק כמו שהוא".
אבל מה שמעניין כאן זה שדפוס ההתנהגות הזה הוא לא נחלתם הבלעדית של אנשי הכדורגל האירופי; גם בספורט האמריקאי, איפה שהמחויבות של המועדון היא כאמור קודם כל לבעלים שמשקיע בו, לא פוזלים מעבר לאוקיינוס בשביל פתרונות.
בשבוע שעבר נערך בבית הספר לניהול של MIT כנס ניתוח ספורט זו השנה החמישית ברציפות. אחד הפאנלים שם עסק בשאלה: כיצד יכולות הקבוצות להבטיח את הגעת האוהדים לאצטדיונים בעידן של חוויית צפייה ביתית מושלמת. השאלה הזו עלתה דווקא עכשיו לא רק כי לכל אחד יש מסך HD שטוח בבית, אלא כי בספורט המקצועני בארה"ב (בניגוד לאירופה) אחוזי התפוסה ביציעים משתנים מאוד לפי מידת ההצלחה של הקבוצה.
חבורה מאוד מכובדת ומוצלחת של אנשי ספורט ישבה בפאנל ודנה בסוגיה הזו במשך שעה שלמה. אחת הבעיות הכי חשובות שנידונו שם היתה כיצד לפתח מחויבות והזדהות של אוהד מגיל צעיר כלפי מועדון מסוים, וכך לגרום לו לבוא גם כשהקבוצה מפסידה. הם העלו באמת מגוון רחב של הצעות מעניינות שכולן התייחסו לחוויה שהאצטדיון מציע. אבל אף אחד מהם אפילו לא שקל, למשל, לפתוח חוגי ספורט בחסות המועדון בעיר.
בארה"ב ההזדהות של האוהד היא קודם כל למוסד החינוכי שבו הוא לומד, זה נכון בספורט בעיקר בתיכונים ובמכללות. כיצד תיפגע השיטה האמריקאית אם דאלאס מאבריקס תפתח חוגי כדורסל לילדים בגילי 5–12 ברחבי העיר או ברחבי מדינת טקסס, לא כדי לצוד כישרונות אלא כדי לטפח בסיס אוהדים רחב? היא לא תיפגע.
בכלל, מהבחינה הזו של פתיחות כלפי תרבות ארגונית אחרת, כשזה מגיע לניהול ספורט, אמריקה היא בועה המתקיימת ביקום נפרד. יכול להיות שכיום, אחרי שנתיים־שלוש של ירידה בכמות הצופים ושל הפסדים בספורט בארה"ב בגלל המשבר הכלכלי, היא מתחילה לשלם על זה.
פירורי אמריקאיות
דווקא באירופה ישנם פירורים של פתיחות. מישל פלאטיני מנסה ללמוד מהנהלת ה־NFL ונפגש עם אנשיה כמה פעמים בניסיון לשפר את ליגת האלופות. וארסן ונגר מנסה לנהל את ארסנל עם עין אחת על הדשא ועין שנייה על ספרי החשבונות. אבל אם אתם תוהים לאן כל זה הולך בעתיד הקרוב, אתם מוזמנים לברר כמה פופולריים ארסן ונגר ופלאטיני כיום באירופה, ולחלופין מה חושבים אמריקאים על סוקר. האוקיינוס האטלנטי, מתברר, הוא חתיכת שובר גלים.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה