אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
חבורת האנטרקוטים

חבורת האנטרקוטים

על כוחה המשכר של חברות, והסכנות שהיא טומנת בחובה

24.03.2011, 11:01 | אמיר זיו

"יגואר, מבודק"

"יגואר, יגואר, מבודק"

"ייייייגואר, ייייייגואר, מבודק, עבור"

"בודק, נשמע היטב"

 

(אני בעמדת שמירה, אי שם בצפון מדבר יהודה, כנראה מזרחה מתקוע איש אינו יודע באמת, טירונות יחידה, 1987)

יגואר היה שמה של רשת הקשר הפיקודית, זו ששומעת את קריאתך במכשיר הקשר הצה"לי מכל מקום שבו תימצא. ברגעי הייאוש הגדולים ביותר, מתוך העייפות האינסופית והחום שלא ייאמן, כשהצורך הבלתי נשלט לשמוע קול אנושי פשוט העביר אותך על דעתך, תמיד יכולת לכוון את מכשיר הקשר לתדר 46:60 ולקרוא ליגואר. וכמו פיצוצייה תל־אביבית, יגואר תמיד פתוח. 24 שעות ביממה, לעולם ישבה בקצה מערכת הקשר איזו חיילת בחמ"ל פיקודי ונענתה לצרכיך אגב פלרטוט עם הקמב"ץ. "בודק, נשמע היטב", "נשמע מקוטע", העיקר שמישהו שומע אותך.

מזמן שכחתי את יגואר, בטח ובטח את מספר התדר שלה. 25 שנה כמעט חלפו מאז, ירחם השם. יגואר כבר נמר זקן ולחיילת מהחמ"ל יש שלושה ילדים ומשכנתה, והיא עדיין זוכרת בתחושת החמצה את המבט המזמין של הסגן־משנה. והנה, בשבוע שעבר יגואר חזרה לרגע לחיי. אחרי שנים ארוכות שבהן נמנעתי, הגעתי לאירוע שמכונה ערב צוות. נפגשנו אצל זה שעשה את המכה ועכשיו הוא גר בבית רחב ידיים במושב עשיר בשיפולי השרון בואכה עמק חפר ויכול להרשות לעצמו לכבד 13 גברים ב־13 אנטרקוטים עסיסיים על הגריל המשובח בחצר בלי לגבות מאיתנו דמי השתתפות. 13 מתוך 16 בסך הכל שסיימו פעם יחד מסלול קרבי מפרך, שהיום הזיכרון המתעמעם שלו הוא המכנה המשותף היחיד שלהם.

טירונות טירונות טירונות

אין פה כל חידוש, מפגשים כאלה נערכים לעשרות, וודאי שאין לי כל כוונה להלאות אתכם בנוסטלגיה צבאית. יש לי דרכים פשוטות בהרבה להביך את עצמי. אבל אז מישהו עמד לרגע ודיבר בסלולרי, ומישהו זרק "קורא ליגואר, מה?", ומבלי משים נגע בנקודה כל כך מדויקת בזיכרון הקולקטיבי שרבץ כבר כמה זמן בחצר האנטרקוטים וביקש להתפרץ. איש לא זכר את יגואר קודם, אבל די היה באזכור הקוד של רשת הקשר כדי להפוך אותנו שוב לחברים.

זה אינו עניין של מה בכך. גברים בני 42 וחצי כבר אינם מתיידדים בקלות. כל אחד מאיתנו בנה סביב עצמו עולם שלם של משפחה וקריירה ומתמודד עם אין ספור מחויבויות, עד שחברוּת היא כבר לא עניין שאפשר לשמר בקלות. בוודאי לא ליצור חדשה כזו.

חברות דורשת, למשל, נכונות לחשיפה. היא מבוססת על הצורך להחצין קושי שאנחנו מתמודדים איתו ולקבל עצה או עזרה. לכן היא מתייתרת במידה רבה בשלב שבו אתה כבר עסוק בלשמור על מה שיש ולומר לעצמך שזה ממש בסדר. אף אחד כבר לא קופץ בחופזה לכוס בירה ובדיקת עומק של מקומו בחיים, כי לך תדע לאילו מסקנות אתה עלול להגיע. שלא לדבר על זה שחברות דורשת קשב לדברים שמטרידים מישהו אחר, ואילו אנחנו נשחקנו כבר והפכנו לפקידה ההיא מהחמ"ל - כל מה שאנחנו יכולים זה רק לפלוט "נשמע היטב", אגב התמודדות עם החיים המסובכים של עצמנו.

כאן טמון הכוח העצום של חברויות שנבנו בצעירותנו. אנשים שהכרת בתקופת עיצוב האישיות, בגיל של תמימות ותעוזה, הם אלה שהכי קל לנהל איתם מערכת יחסים. הם משמרים בעבורך את מה שהיית פעם, את מה שלנצח תרצה לשחזר, ומאפשרים לך לחשוב שאתה עדיין כזה. האינטראקציה הסימבולית ביניכם מושלמת. אתם מבינים באותו אופן מדויק את המשמעות העמוקה שטמונה בשם הסתמי "יגואר" שלאחרים לא יאמר דבר, ואתם מתפוצצים מצחוק מאזכור שמו של הסרס"פ הפלוגתי, 20 שנה אחרי שהעניש אתכם על בלאי בפאוץ' של המימייה. עוצמתם של הזיכרון הקולקטיבי ושל החברות שנבנתה לאורך חודשים ארוכים של כאב פיזי, ייאוש והשפלה שסופם ניצחון, מהממת.

לכן חברות כזו היא גם מסוכנת. אתה הרי כבר לא מה שהיית פעם. אתה מבין את זה היטב כשאתה עומד בחצר האנטרקוטים, כרסך בין שיניך, מנסה לכנס איברים ולהיראות הכי קרוב לצילומים מהטירונות שמונחים על השולחן, אבל בתוך תוכך נחמץ הלב, ואתה בעיקר טרוד בשאלה אם תצליח להירדם הלילה עם המדיום־רר שישוט לך בבטן בתוך אגם לא קטן של אלכוהול. לפחות הצלחת עדיין לנגוס בו.

בסצינת הסיום המופתית של הסרט "הבוגר", דסטין הופמן וקת'רין רוס, בן ואיליין, מתיישבים על הספסל האחורי של האוטובוס שאליו ברחו מהחתונה הלא רצויה, נסערים ונרגשים ודוהרים אל עתידם החדש. המצלמה מתעכבת שניות על פניהם הנוהרים - הלוואי שלנצח היו עיניי נוצצות כך - ואז לאט לאט המבט הנסער מהתרגשות הבריחה מופרע על ידי מה שמתגבש לשביב של הרהור, ניצן של דאגה. החיוך נמחק כשמחלחלת פתאום משמעות הבחירה הנועזת, וההבנה שכעת הם יידרשו להוכיח לעצמם שלא טעו. משא כבד נוחת עליהם בחטף, "Sounds of Silence" של סיימון וגרפונקל ברקע, וזהו. רגע מכונן, מדויק, שמזקק את המעבר מנעורים לבגרות. בלי מילים הוא מעביר את הוויתור העצום הטמון בהבנה שכבר אינך מה שהיית, ולא תשוב להיות. את כובד החיים.

במעבר מחיי הקודמים לאלה שאני מנהל כיום השארתי מאחור גם את חבריי הישנים. תהליך ההתנקות לא אִפשר להם להישאר לידי, ולהפך. מאז אני מתנהל בזהירות רבה בכל מה שקשור לחברים. מורכבותם של החיים הובהרה לי היטב, אני נזהר דווקא מאלה שמשמרים את זיכרון העבר שלי. לכן לרגע אחד התמכרתי לתחושה המרגשת שחוו 13 גברים בתחילת שלב הבלות כשמצאו לרגע בחצר האנטרקוטים את מעיין הנעורים. זה היה כיף. ונגמר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

38 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

36.
מאותו הכפר
אמיר , ניסחת אותנו מצוין . כובד החיים מסתבר מפתיע את כולנו . קשה יותר לסחיבה מאותו תד"ל פילים מפלצתי במדרונות הירוקים של חמם אל מליח או מהאלונקה במסעות הארבע על ארבע. חסרה לי למרות ההזדהות המלאה עם המסר שורה של נחמה בדמות הדור הבא שישן בחדר הסמוך. מצרף חיבוק וירטואלי אך כנה. ( מחכים לספר)
אמנון , תל משהו  |  26.03.11
34.
תודה על הכתבה המדויקת וכתובה כל כך יפה..!
מזדהה עם הכל...ורואה את זה על בן הזוג.... נכון שמשמרים בעיקר חברויות מפעם... וחברויות חדשות- קשה ליצור...גם כשנתקלים באנשים עם שפה משותפת שהיו יכולים להיות חברים נפלאים...איכשהו זה בדרך כלל לא "תופס". אצלנו הנשים, זה לדעתי קצת שונה... כן..יש חברות מפעם- עוד מביה"ס...ואלו חברויות מאד קרובות, כמו אצל הגברים. אבל יש גם חברות קרובות לא פחות, ואולי אף יותר, מעכשיו....מהעבודה, מהאמהות...ודווקא הנקודות המשותפות היום מקרבות מאד. מאחלת לכולם הרבה חברויות טובות, אמיתיות, כנות ואמיצות. זה אחד הדברים החשובים ביותר בחיים.
בת זוגתו , שפלה  |  26.03.11
לכל התגובות