צילום: אי פי אי
השבוע: סוף עידן הזחיחות
הגראדים והפיגוע בירושלים סיימו שבוע של טלטלות במזרח התיכון. גזר הדין במשפט קצב הפתיע את הנשיא לשעבר, שעדיין לא הפנים שהורשע, בדיוק כפי שקדאפי לא האמין שהמערב יתעורר
הפיגוע בירושלים והגראדים שנפלו בעוטף עזה הזכירו לנו ששקט במזרח התיכון הוא שקט מדומה, ולא רק אצל שכנינו. מועמר קדאפי, למשל, לא האמין שאובמה ינסה לפגוע באחת הגלביות המהודרות שלו. אם אפשר היה לשאול את הצל של נשיא ארה"ב הוא היה מאשר את תחושות הרודן הלובי. אובמה העדיף שהטבח בלוב יתאדה בין ערפילי הכורים הגרעיניים ביפן, אך הנשים החזקות בסביבתו לא אפשרו לו לחמוק מאחריותו כמנהיג העולם החופשי. הילרי קלינטון, מזכירת המדינה, וסוזן רייס, שגרירת ארה"ב באו"ם, התגלו כשומרות ראשו. לא רק לקדאפי יש כוח נשי. אובמה נרתם למשימה אבל חולשתו הבוטה עלולה להצביע על תחילת התרסקות ההבטחה הגדולה.
בתל אביב הסתיימה השבוע אחת הדרמות הגדולות שאירעו במדינה: שבע שנות מאסר נגזרו על הנשיא לשעבר משה קצב. להיכנס בשערי הכלא כאחרון הפושעים, כשתפיסת המציאות שלך מריצה במוחך תמונות מטקס השבעתך לנשיא - קשה לדמיין התרסקות גדולה מזו. הזעקה שהשמיע קצב בבית המשפט בעת השמעת גזר הדין פרצה מדם לבו. ההכחשה העמוקה והאוטוסוגסטיה הפנטסטית לא הותירו מקום לספק. האיש משוכנע שעוול עצום נעשה לו.
התגובות הנרגשות של בני משפחתו טשטשו עוד יותר את דמויותיהן העמומות גם כך של קורבנותיו. למען האמת אף אם פניהן יוצגו על מסכי ענק לא ייראה סימן לזוועה שחוו. בית המשפט קבע כי הנשים "העמומות" הללו נאנסו על ידי מי שהיה שר בממשלה, על ידי מי שהיה נשיא המדינה. הנשים האלה הן הקורבנות, והוא האיש הרע.
אם תפיסת המציאות המעוותת של קצב היתה רק שלו, אפשר היה להירגע, האיש הולך לכלא. הבעיה היא שבציבור הישראלי יש לא מעט שלא מבינים על מה המהומה. כמה מהם רבנים, כלומר מובילי דעה, שאף שלחו לקצב מכתב תמיכה.
לאחר הזעזוע העמוק שהביע פרקליטו ציון אמיר נזכרתי בערב הכרעת הדין. שניים מעורכי דינו של קצב, ציון אמיר ואביגדור פלדמן, מבכירי עורכי הדין הפליליים בארץ, סעדו את לבם במסעדה תל־אביבית נחשבת. אין שום דבר רע בסעודה דשנה, אלא שבהסכמתם המלאה הפעילות הקולינרית היתה תפאורה מתועדת לדיון פילוסופי סביב משפטו של מרשם. לא שמרתי בזיכרוני מה נאמר שם במדויק, אך רושם הזחיחות שליוותה כל נגיסה נצרב במוחי. למחרת פלדמן ואמיר הפסידו במשפט. הם היו מופתעים לא פחות מקצב. הם לא האמינו שבית המשפט ירסק את קו ההגנה שלהם לגורמים. כמו קצב הם היו שבויים בקונספציית ההכחשה והיוהרה. מי שטבע את הביטוי "לא לעולם חוסן" התכוון לנשיא לשעבר ואולי גם לאותה סעודה, שבפרפרזה תכונה כאן "הסעודה האחרונה".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה