הרווח כולו של עיני ולוין

1. לכל כתב ישנו הרגע שבו הוא צריך לאכול את הכובע. הנה הגיע הרגע הזה בשבילי. ב"מוסף כלכליסט" האחרון כתבתי שאף שעוד לא ניתן לדעת איך יסתיים מאבק העובדים הסוציאליים, המפסיד הגדול הוא יו"ר ההסתדרות עופר עיני. העובדים הסוציאליים דחו את ההסכם שהביא להם עיני מכיוון שהכיל פשרה ולא הישג מהותי. והנה, בחסות בית הדין הארצי לעבודה, אותו הסכם עם שינויים קלים הוא שאושר לבסוף, והעובדים הסוציאליים חזרו לעבודה.

התוצאה היא לא רק שעיני לא הפסיד, אלא להפך - הוא הזוכה הגדול. במשך שבוע וחצי הוא הסביר לעובדים הסוציאליים כי ההסכם שהשיג להם, עם תוספת שכר של 1,100 שקל - לא כולל התוספות שניתנו לכלל עובדי המגזר הציבורי - הוא הטוב ביותר שיכלו להשיג. הם, עקשנים שכמותם, דרשו לא תוספת שכר שתשקיט אותם לעוד שנתיים־שלוש, אלא שינוי מהותי במבנה השכר שלהם, כך שעובד סוציאלי לא ישתכר שכר יסוד שמתחת לשכר המינימום, ואופק סביר של עלייה בשכר עם קידום בדרגה. דרישות כאלו, הסבירו להם עיני ואנשיו, הן מסובכות, ארוכות ומתישות. "צריך להתפשר", אמר מלך הפשרות מהקומה החמישית בבניין ההסתדרות, והעובדים הסוציאליים שהפגינו נגדו בדשא שמתחת סירבו. עד שלשום.

אין שמחה כמו שמחה לאיד, אמרו חכמינו, וזהו המצב אצל חלק גדול מאנשיו של עיני, אולי גם אצל היו"ר עצמו. בפעם הראשונה מאז שנכנס לתפקיד ב־2006 הוא חווה התנגדות עזה של עובדים להסכם שהביא להם, מה שמיד הביא לכך שעיתונאים רבים - כמו גם זה ששמו מתנוסס מעל הטור הזה - חתמו על כותרות שקוראות "מכה קשה לעיני". משלשום, בפעם הבאה שארגון עובדים כלשהו לא יהיה מרוצה מהפשרה שמוביל אליה עיני, מיד ייזכרו חברי הארגון בעובדים הסוציאליים, שאיבדו עוד לפחות 7 ימי שכר רק כיוון שסירבו להקשיב לקולו של יו"ר ההסתדרות בפעם הראשונה.

מכיוון שגם הפעם מדובר במשחק סכום אפס, אז אם עיני המנצח - המפסידים הם אנחנו, הציבור, וכמובן גם העובדים הסוציאליים. שום שינוי מהותי לא יקרה, לא בקרב העובדים הסוציאליים ולא במגזר הציבורי בכללו. עובדים ימשיכו לקבל שכר באופן מובנה שלא נותן להם תמריץ לקידום, ובהתאם גם ייראה השירות שנקבל מהם.

2. גם באוצר יש חיוכים, או יותר נכון באגף הממונה על השכר. בשבוע האחרון, מאז שדחו העובדים הסוציאליים את ההסכם של עיני והממונה על השכר אילן לוין, הורגש חוסר נחת בסביבתו של האחרון.

כדי להביא לעובדים הסוציאליים תוספות שכר והטבות בשווי של כ־250 מיליון שקל בשנה, הוא היה צריך לשים את מלוא כובד משקלו מול הפקיד הכי חזק במשרד - ראש אגף התקציבים אודי ניסן. כמו כן, היה עליו לשכנע את שר האוצר יובל שטייניץ כי הנכונות של האוצר להתפשר היא לא רק צעד נכון ערכית, אלא גם נכון תקציבית; זאת בזמן שניסן הסכים לתוספת של 17% לכל היותר, לעומת 25% שעליהם דיבר לוין. אחרי שההסכם נדחה יוקרתו של לוין היתה בסכנה, כי במקום להביא סוף לסכסוך שהזיק מאוד לתדמיתו של שטייניץ, הוא הביא מפגינים לביתו של שר האוצר במבשרת ציון. לוין התעקש לא לסגת לאחור גם לאחר שההסכם נדחה, ולבסוף יצא כשידו על העליונה.

מחר ייפגש לוין עם נציגי ההסתדרות הרפואית למו"מ אחרון, לפני שמסתיימים 14 ימי הצינון מאז שהכריזו על סכסוך עבודה. מיום ראשון הם יכולים לשבות, בפעם הראשונה במאה ה־21. כוחה של כל התעקשות של לוין מולם יהיה עכשיו חזק שבעתיים, וכל פשרה שיהיה מוכן לה תהיה מגובה יותר. עוד הישג או שניים של לוין, והעידן שבו מסכמים משהו אחד עם הממונה על השכר ואז צריך לסכם אותו הדבר עם אגף התקציבים, ייגמר.

3. מאז כניסתה לתפקיד בנובמבר האחרון, היתה זו רק שאלה של זמן מתי תשבור נשיאת בית הדין הארצי לעבודה נילי ארד את הקו שהנחיל קודמה בתפקיד, סטיב אדלר. האחרון ספג פעמים רבות ביקורת על כך שהעדיף את עמדתה של ההסתדרות על פני זו של ארגוני עובדים אחרים וועדי העובדים עצמם, ועל התעקשותו לנהל בוררויות ארוכות, לא באולם המשפט אלא בלשכתו שלו עצמו.

בהתאם למסורת זו, היו מי שפקפקו בסיכוי של האוצר להצליח בערעור על פסיקת בית הדין האזורי לעבודה, שסירב להוציא צווי ריתוק לעובדים הסוציאליים. הטענה היתה שתהיה זו רק עוד השפלה למדינה.

והנה החליטה הנשיאה ארד להיפרד לשלום מהמסורת. באופן מאוד לא אדלראי היא רמזה לעובדים הסוציאליים כי הדרישות החדשות שלהם פורצות את מסגרת התקציב שעליה הוסכם, ולכן ישנה אפשרות שהאוצר יתחיל את המו"מ מאפס. במצב כזה, רמזה ארד, היא אינה יכולה לקחת את הסיכון שהשביתה תימשך וציבור המטופלים ייפגע. בכך היא סימנה קו ברור לטובת המעסיקים, והבהירה לעובדים כי יש להם רק פעם אחת לנסות את מזלם בשביתה, ו"אין חרטות". אולי זהו הסוף לשביתות כמו אלה של המרצים או המורים, שנמשכו כמה חודשים.

בדבר אחד שמרה ארד על המסורת של אדלר - בכירותם של נציגי העובדים על פני העובדים עצמם. כמה פעמים במהלך הדיון היא התעקשה על כך שמי שצריך לנהל את המו"מ הם נציגי העובדים, יו"ר האיגוד וההסתדרות, ולא העובדים עצמם. "אם לא טוב להם", היא פנתה ליו"ר האיגוד איציק פרי, "שיחליפו אותך בבחירות הבאות". סביר להניח שזה גם מה שיקרה.