גיבורי מעמד המנהלים
דן אנד ברדסטריט חילקה פרסים, בכירי המשק עשו לעצמם נעים
בכירי המשק שוב התכנסו כדי לפרגן לעצמם באוסקר הפרטי שלהם, טקס "המנהיגים העסקיים של ישראל" של דן אנד ברדסטריט. והשנה, מה אתם יודעים, הוענק אחד מאותות ההוקרה לציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים שהמשטרה ממליצה כעת להעמיד לדין. לחבר השופטים בראשות נוחי דנקנר זה כנראה לא ממש הפריע, אז מה אני אגיד. החלטתי לזרום עם הפרגון, תמיד עדיף להתחנף, ככה מתקדמים בחיים. ובכלל מה אכפת לי, זה לא כסף של אבא שלי.
כולם התכנסו באולם הראשי של מוזיאון תל אביב, שנהפך כבר מזמן לאולם חתונות וכנסים; פעם התלוננתי על זה, אבל כבר לא אכפת לי, גם זה לא כסף של אבא שלי. מצאתי את עצמי עומד ליד יולי ורות עופר, שבאו לכבד את הבת ליאורה עופר, שידעה בדיוק מה לעשות עם הכסף של אבא שלה וקיבלה אות הוקרה. הם שוחחו עם קינן ויאיר סרוסי, ואני שוחחתי עם עופר על חיפה, העיר ששנינו באנו ממנה. עם רות, לעומת זאת, דיברתי על הונג קונג. היה נעים, עד שהגיעה איזו יחצנית שהציגה את עצמה כשומרת הסף של המשפחה, ואמרה לי: "לך תדבר עם אחרים, עזוב אותך מהם". ואז היא פנתה לרות ואמרה לה, מולי, בלי בושה: "תיזהרי ממנו, הוא עוקצני מאוד". עופר מחתה: "הוא דווקא מאוד נחמד. אני אוהבת אנשים עוקצניים. ככה אתה יודע בדיוק מה הם חושבים עליך, ואפשר לענות להם בחריפות".
ובכל זאת הלכתי. בצד השני של האולם מצאתי את גליה מאור. רציתי לשאול אותה על ההחלטה של הבנק להחזיר כ־130 מיליון שקל לניצולי שואה, כי זה דווקא קצת כסף של סבא שלי, אבל ויתרתי.
הלכתי לסטף ורטהיימר, שדיבר איתי על עתיד הגליל. שאלתי אותו מה הוא חושב על שכר הבכירים, והוא אמר: "עזוב אותך שטויות, כל העיסוק הזה עם שכר הבכירים. העיקר הוא להביא פרנסה לאנשים בגליל". אמרתי לו שעם כל הכבוד, משכר מינימום אי אפשר לחיות, ושאלתי אותו מתי לאחרונה הוא ניסה לקנות קוטג'. ורטהיימר נשאר בשלו: "שכר הבכירים צריך להישאר גבוה". לא התווכחתי איתו. נו מה, זה לא הכסף של אבא שלי.
הלכתי להתחנף גם לזהבית כהן, והצעתי לה שאולי במקום לעבוד על כל הטעמים המגעילים של הקוטג'ים החדשים של תנובה צריך פשוט להוריד את המחיר שלו, לפחות בשקל. בכל זאת, כסף של אבא שלי. כהן התפקעה מצחוק ואמרה לכל מי שעמד מסביב: "הוא מציע שאוריד את מחיר הקוטג' שלי בשקל. תראו לאן הגענו. אני מתה עליך חביבי". היא שאלה את גיל שרון אם הוא עיראקי, והוא ענה שלא. היא אמרה שחבל. הוא בכל זאת קיבל אות הוקרה, בשבוע שבו כיכב ברשימת שיאני השכר. שאלתי אותו אם יש קשר בין הדברים, והוא אמר: "על שכר לא מקבלים עדיין אות הוקרה. לשכר גבוה אין פרסים". מדהים, אמרתי, ושיבחתי אותו על טכנולוגיית ה־GSM של פלאפון או משהו. את אבי גבאי שאלתי מה הוא עושה עם כל הבונוסים שלו, והוא אמר: "אני שותק, אתה רואה? אני שותק, לא מוציא מילה". צודק. גם אני הייתי שותק.
את רמי לוי שאלתי אם הוא ראה את הפרסומת של מגה בול עם ויקי קנפו. הוא השיב: "לא, אבל הם גנבו לי את הקונספט של המחירים הזולים". בדיוק אז עבר שם דוד פורר, שאמר שלום ועצר לדבר עם לוי. כשהוא הלך לוי שאל אותי: "תגיד לי, אתה יודע מי זה?".
ליד הבופה מצאתי את עמוס שפירא. שאלתי אותו מה נשמע ולאן הוא נעלם, והוא אמר: "אתה רואה? שוב אתה מוצא אותי ליד הבופה. ואתה בטח שוב תכתוב את זה". אמרתי לו שאני תמיד אוהב לפרגן לו.
ואז הגיע הטקס המכובד והמשמים. רגע מצחיק אחד בלבד נרשם כשרם כספי עלה לקבל את האות, ואמר שהוא היה רוצה לראות את החברה הישראלית ללא תוכניות כמו "האח הגדול". אחרי הכל הלכתי אליו, ברוח החנף החדשה, ואמרתי לו: "מר כספי, אתה באמת צודק. אם לא היתה התוכנית הזאת, אין לי ספק שהיינו אומה הרבה יותר מוסרית. החיים שלנו היו נראים ממש טוב בלי הג'קי הזה".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה