הקשר הצרפתי

"הסוד לדעתי הוא תמיד בתסריט", טוענת המפיקה יעל פוגל, אורחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי שייפתח בשבת בסינמטקים ברחבי הארץ. פוגל, ישראלית הפועלת בצרפת, תגיע לפסטיבל עם השחקנים איזבל הופר ומתיה אמלריק, מבקר הקולנוע מישל סימן והסופר מישל וולבק. היא תציג בפסטיבל את "מסע הופעות", סרט חדש של אמלריק בהפקתה, שזיכה אותו בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן. פוגל, שזכתה בפברואר בפרס הסזאר למפיקים מובילים ונבחרה כאישיות השנה בטקס פרסי הקולנוע הצרפתי, שוחחה עם "כלכליסט" על דרך עבודתה ועל הקשר הקולנועי בין ישראל לצרפת.

״מסע הופעות״ הוא סרט נועז ומלא ביקורת כלפי היחסים בין ארצות הברית לצרפת. איך מפיקים סרט כזה?

"בסרטיו הקודמים של מתיה התסריט היה משני, אבל הפעם ביקשנו ממנו שלסרט יהיה תסריט טוב וחזק. הוא עבד זמן רב על תסריט שמנסה לצאת מהשבלונה של הסרט הצרפתי, ונאלץ לבצע עצירות רבות בכתיבה, בשל הקריירה שלו כשחקן מצליח בצרפת. התוצאה היתה כצפוי מאוד מיוחדת. בסרט צפו עד כה למעלה מחצי מיליון צופים, הצלחה מסחררת שאיש לא ציפה לה. מאוד מוזר בעיניי שהסרט לא יופץ בארץ, כי אני בטוחה שהוא ימצא חן בעיני ישראלים רבים".

 

"מדוזות", סרטם הראשון של אתגר קרת ושירה גפן, שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן ב־2007, אינו סרט פוליטי, אלא יצירה אישית עם ממדים פנטסטיים. איך הצלחת לגייס לסרט תקציב ותמיכה בצרפת?

"'מדוזות' היה הסרט הישראלי הראשון שהפקתי. כשהגיע אליי התסריט דרך המפיק עמית הראל, קראתי אותו וחשבתי לעצמי שיש בו משהו שונה שלא רואים בדרך כלל בסרט ישראלי: יצירה מאוד מקומית שלא מנסה להיות משהו אחר. הצלחתי להביא לסרט מימון במהירות, שכן היתה זו תקופה שבה סרטים ישראליים התחילו לעשות קריירה בצרפת. היום, כשנעשות בין שלוש לחמש קופרודוקציות בין ישראל לצרפת בשנה, כבר מרגישים שובע מסוים. ארטה וקנאל פלוס הצטרפו כשותפים להפקה, ופירמיד, אחד המפיצים המרכזיים בצרפת, השקיע בסרט כ־100 אלף יורו. ההימור הצליח - הסרט הביא קרוב ל־100 אלף צופים בצרפת".

מה מודל התמיכה הממשלתי בצרפת בקופרודוקציות כמו "מדוזות"?

"בעקרון סרט שאינו צרפתי לא אמור לקבל עזרה ממשלתית. אבל יש חוזי שיתוף פעולה לקופרודוקציות. מפיץ של קופרודוקציה שעמדה בקריטריונים שמציבה הקרן הצרפתית לקולנוע, מקבל חזרה מהקרן סכום שווה ערך ל־8 סנטים על כל כרטיס שנמכר, כשהוא מתחייב להשקיע את הכסף הזה בסרט אחר. גם המפיק מקבל החזרים, ואותם הוא צריך להשקיע בפיתוח. המודל הזה אמור לעודד יצירה קולנועית מקומית ולעורר את השוק בצרפת. אבל יש גם גבול: מפיק לא יכול לעשות יותר מקופרודוקציה מוכרת אחת בשנה".

לפוגל היסטוריה מרשימה בקידום במאים צעירים ומבטיחים, כמו מתיה אמלריק, ג'ולי ברטוצ'לי או שירה גפן ואתגר קרת. "אפשר לומר שבאופן כללי סרטים ראשונים נוטים להיות פחות יקרים להפקה, עם תקציבים של מיליונים בודדים בלבד", היא מסבירה את היתרון הכלכלי בעבודה עם יוצרים בתחילת דרכם. "כך, למשל, הסרט 'העץ' של ג'ולי ברטוצ'לי עלה 7.5 מיליון יורו ו'מסע הופעות' (מסרטיו הראשונים באורך מלא של אמלריק) עלה 3.5 מיליון יורו. האמביציה שלהם היא לא להגיע להישגים טכניים, אלא להביא למסך סיפור מקורי".

צרפת מחבקת את הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. הסיבה היא פוליטיקה או איכות?

"יחסית למקומות אחרים, יש בצרפת פתיחות גדולה לקולנוע שונה, יצירתי ויוצא דופן. בפסטיבל קאן צמאים לקולנוע נדיר, והיו שנים שבהן הקולנוע הישראלי היה כזה. זאת לא שאלה של פוליטיקה כי אנשים בצרפת הולכים לקולנוע מתוך סקרנות. לדעתי, הטרנד של הקולנוע הישראלי עבר כבר. כלומר, היום משתפים פעולה עם סרטים ישראליים וצופים בהם מפני שהם מעניינים, עם סיפור טוב, ולא כי הם אקזוטיים".

חמישה סרטים שכדאי לראות

 

"הרגתי את אמא שלי" (קסבייר דולן, 2009, 95 דק'). סרט הביכורים עטור השבחים של דולן, שביים אותו בגיל 19 בלבד, ובו הוא מתאר את יחסי השנאה־אהבה בינו ובין אמו.

"על אלוהים ואנשים" (קסבייר בובואה, 2010, 120 דק'). זוכה הפרס הגדול בפסטיבל קאן האחרון הוא סיפור על אמונה וחברות אמיצה של שמונה נזירים צרפתים במנזר מבודד באלג'יר, ששלוותם מופרת בעקבות מקרי רצח.

"מסע הופעות" (מתיה אמלריק, 2010, 111 דק‘). הקומדיה שביים אחד השחקנים המצליחים בצרפת ("הפרפר ופעמון הצלילה") מתמקד במפיק לשעבר שמנסה להתחיל בחיים חדשים באמריקה ומעלה מופע בורלסק ססגוני.

"הרחבת תחום המאבק" (פיליפ הראל, 1999, 120 דק'). מבוסס על ספרו של מישל וולבק (אורח הפסטיבל), שבו הוא עורך הקבלה בין קוד הפיתוי המיני לבין עולם הכלכלה הליברלית.

"ונוס שחורה" (עבדלטיף קשיש, 2010, 164 דק'). סרט חריף שעורר הדים בהשקתו בפסטיבל ונציה 2010, המייצר מבט נוקב ומאשים על היחס האירופי לקולוניות באפריקה, דרך סיפורה של אשה אחת.