אקזיטים בטעם חמוץ-מתוק: 623 מיליון דולר זה לא מספיק?

ארבעה אקזיטים הזרימו לידיים ישראליות 623 מיליון דולר בתוך שבוע וחצי. מה קרה בזמן הזה? פייסבוק רכשה חברה בישראל, ושתי חברות ותיקות שהוקמו באלף הקודם - קדנט ופרוביג'נט - נמכרו במומנטום מוצלח, ולפחות עבור חלק מהמשקיעים הן מסבות תשואה נאה.

החברה הרביעית שנמכרה, סנטריגו, הוכיחה שוב כי ישראל היא מעצמה בתחום אבטחת המידע. גם המתחרים העיקריים של סנטריגו הם ישראלים: גרדיום, שנמכרה ליבמ ב-225 מיליון דולר, ואימפרבה של מייסד צ'קפוינט שלמה קרמר, שצפויה לצאת להנפקה בשווי של לפחות 500 מיליון דולר.

השמחה אכן גדולה והכסף עובר במזומן בלבד. אלא שעתה כולם נושאים מבטם בדאגה לעבר שער הדולר הצונח. עד שהכסף יגיע, זה עשוי להיות מאוחר מדי. למרות החקיקה שהוביל מנכ"ל האוצר חיים שני לעידוד רכישת סטארט-אפים ישראליים על ידי חברות ישראליות, הרוכשות היחידות של חברות הייטק באזור הן עדיין אמריקאיות בלבד, והמטבע המשולם הוא הדולר.

"קצב האקזיטים הגבוה הוא כמובן ברכה גדולה", אומר שני ל"כלכליסט". "בסופו של דבר, אם לא יהיו כאן אקזיטים משמעותיים, המשקיעים לא יגיעו למקום שאינו מייצר להם החזר על ההשקעה".

עכשיו נותר להמתין לחברה הישראלית הראשונה שתנצל את הסעיף החדש והלא מוכר: רכישת סטארט-אפ ישראלי ללא מס על סעיף המוניטין. אלא שבינתיים, עם שטף האקזיטים של השבוע האחרון, מספרן של הרוכשות הישראליות הפוטנציאליות רק הולך וקטן. פרוביג'נט וקדנט היו מועמדות ראויות להנפקה, ובהמשך להפיכתן לחברות גדולות ומבוססות. התקווה הזו נגוזה.

עובדי קדנט אחרי האקזיט. נמכרה במומנטום מוצלח | צילום: יורם שרעבי

הולכים על בטוח, גם בהון סיכון

אפרופו רכישות ענק, תסתכלו על הגיוסים המדהימים שהובילו כאן בשבועות האחרונים קרנות הון סיכון ישראליות וזרות, כולן לחברות מו"פ בוגרות בתחום האינטרנט. מלכת הגיוסים היא וויקס עם 40 מיליון דולר, מה שמוביל את סך גיוסיה ל-66 מיליון דולר. אדפטיבי גייסה 20 מיליון דולר, מה שמוביל את סך גיוסיה ל-47.5 מיליון, וקלטורה גייסה 20 מיליון דולר ומגיעה לסך גיוסים של כ-28 מיליון דולר.

להזכירכם, מדובר בחברות אינטרנט שבהן רמת ההשקעה הנדרשת כדי להגיע להצלחה נמוכה יחסית. כאלה שמערך השיווק בהן אינו מבוסס על אנשי מכירות מעסק לעסק, אלא על אתר אינטרנט מזמין או על הצטרפות ויראלית. האם אנחנו בפתחה של בועה?

את התשובה לכך ניתן למצוא בצד האחר והאפל של תעשיית ההון סיכון הישראלית: הירידה הדרמטית בהשקעות ה"סיד", כלומר ההשקעות בחברות חדשות וברעיונות שטרם הגיעו לידי הדגמה או מימוש. סקר שהוציאה חברת המחקר IVC, בתזמון מדויק לרצף הרכישות הזה, מוכיח כי שיעור קרנות ההון סיכון הישראליות שלא ביצעו השקעת סיד עלה בשנה החולפת ל-50%, לעומת 42% בשנת 2009.

אז איך ניתן לפתור את הסתירה בין אפס גיוסי הסיד לבין גיוסי הענק בחברות האינטרנט הבוגרות כמו וויקס או אדפטיבי? התשובה נעוצה בציפיות המשקיעים מקרנות ההון סיכון הישראליות. כל קרן צריכה להוכיח למשקיעיה כי היא משקיעה את הכסף לפי הקצב שנקבע מראש.

אך מה קורה כאשר אין רצון וחשק להשקיע במיזמים צעירים ומסוכנים? במקום זאת, משקיעים סכומים אדירים בחברות שצברו משתמשים רבים ובאזז תקשורתי, רוכשים בהן אחוזים קטנים בחברות אופנתיות, והמשקיעים מרוצים מהמותגים החדשים שבאמתחתם. כך, מבלי לומר זאת בקול רם, הפכו קרנות ההון סיכון לקרנות פרייבט אקוויטי. הן קונות במחיר גבוה נתח קטן בחברה שבה לא רק רמת הסיכון נמוכה ביותר, אלא גם המכפילים שיקבלו עליהם ביום האקזיט.