רשת זה דבר אנושי

טוב. כולם עושים את זה. אתם עושים את זה, אני עושה את זה, הבוס שלי עושה את זה, ואפילו ההורים שלי עושים את זה. כולם בלי יוצא מן הכלל "מתרשתים" להם בקורים, מזמינים מתעופפים לדבוק בקוריהם, צדים, בוחנים, בודקים, מציצים. כולנו.

למה? אנושי. מארק צוקרברג ידע בדיוק לאן הוא חותר. הוא ישב בביתו ערב אחד, וחשב מה יהיה הדבר שיגרום לאנשים לבלות זמן רב כל כך ברשת. מה יגרום לכולם להיות כל כך נאמנים לעדכון התוכן. מה ידרבן אותם להיכנס בוקר בוקר לבחון מה התחדש, להגיב, לשלוח, להישמע ולהרחיב יום יום את מעגל הנדבקים. התשובה פשוטה, ואף פשוטה מדי – אופי האדם.

בא בבוקר, עוזב בערב

האדם כיצור בעל אגו, ה"אני העליון" לפי פרויד, הוא בעל מודעות חברתית מובהקת, השם דגש על מיקומו לעומת הכלל. גם בבוקר כשאנו עושים את דרכנו למשרד, אנחנו לא מקפלים את ה"אני" בתא הכפפות ומשאירים אותו באוטו. הוא בא איתנו. משום שכך, ההתנהלות הפנים ארגונית של כל אחד ואחת מאיתנו, מושפעת, בדרך זו או אחרת, מה"שדון" שמבלה לנו על הכתף.

אל תבינו לא נכון - הוא לא רע, הוא לא מזיק, אבל הוא דורש טיפוח. ואת זה מתחילים להבין יותר ויותר ארגונים, שמחליטים לרתום את הכפר הגלובלי האדיר הזה אל הקרביים של הארגון. או במילים אחרות - להקים רשת פנים ארגונית שתפקידה לטפח את ה"שדון" של העובד. למרות הביטוי "עובד הידע" (Information Worker) שקבע מרטין פרגרינו בשנת 1959, העובדים לא מתפקדים סביב המידע והידע בלבד. לעובד אגו משלו, והאגו הזה גדל ותופח עם שנים של ניסיון, ידע שנצבר, הצלחות, חוויות אישיות, חיים פרטיים ועוד. כל אלה, באים איתו בבוקר, ועוזבים איתו את המשרד בסוף יום העבודה.

לתת לעובד במה

ריצ'ארד ד' קרסון בספרו "לאלף את השדון" מציב אתגר פסיכולוגי בו הוא מקנה כלים לכל אחד ואחד מאיתנו לנסות ולהבין כיצד להפוך את השדון לתועלת ולא למגבלה בתפקוד היומיומי. גם הארגון, כ"אורגניזם" חי ונושם, הפועל על בסיס המשאב האנושי, ירוויח רבות אם יעניק כלים שיטפחו את ה"אגו" של העובד. כיצד? בכלים פשוטים. כרטיס עובד, תמונת עובד, הדגשת מיקומו של העובד בארגון, שיקוף נתונים על אודותיו, ניסיון, מיתוג, התמקצעות בארגון, מומחיות ועוד. נתינת במה לעובד, לאדם בארגון, תעניק כוח לפרט, ועימו – כוח קבוצתי, צוותי וארגוני.