אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
תשקיף: למה מינימליזם? צילום: אוראל כהן

תשקיף: למה מינימליזם?

אם אפשר להרכיב 49 אלף סוגים של המבורגרים, או לבחור בין 504 סוגי תפוצ'יפס, מה הסיכוי שנהיה מסופקים מהבחירה שלנו, בסופו של דבר?

07.04.2011, 09:56 | אמיר זיו

גלריה KW הטרנדית ברובע מיטה בברלין הקדישה במשך שלושה חודשים, עד מרץ האחרון, את כל חמש הקומות שלה לתערוכה "אבשלום" - רטרוספקטיבה לאמן הישראלי מאיר אשל, שאבשלום היה השם האמנותי שתחתיו יצר עד מותו ב־1993, בגיל 28 בלבד.

חלל הקומה הראשונה ורחבת הידיים של הגלריה הוקדש כולו ליצירה האחרונה ועוצרת הנשימה של אבשלום, "תאים": שש יחידות מגורים, שכל אחת מהן הותאמה בדקדקנות מופתית לאדם אחד בלבד. שישה תאים לבנים לחלוטין מבפנים ומבחוץ, בשטח של מטרים רבועים ספורים בלבד, שיש בכל אחד מהם כל מה שאדם זקוק לו בביתו: מיטה, אמבטיה, שירותים, מטבחון, ארון קטן ופינת עבודה.

הבתים של אבשלום. רק מה שהכרחי, צילום: dreusch.loman, 2010 הבתים של אבשלום. רק מה שהכרחי | צילום: dreusch.loman, 2010 הבתים של אבשלום. רק מה שהכרחי, צילום: dreusch.loman, 2010

התוכנית של אבשלום היתה לפזר את התאים בשש ערים ברחבי העולם, שביניהן התכוון לנדוד ולהעביר את חייו. התאים הותאמו למידות גופו ונועדו לענות אך ורק על הצרכים ההכרחיים לו. הכי קרוב לקונכייה הנבנית מסביב לחילזון.

באופן מפתיע, היה משהו מפתה, מזמין ממש, בתאים המינימליים האלה. הגלריה התירה כניסה אליהם - לא יותר מאדם אחד בכל תא - ומה שנראה מבחוץ ספרטני, קלסטרופובי וצפוף התגלה מבפנים כמזמין ופונקציונלי באופן נעים ממש. כמו ילד שהוריו הניחו שתי שמיכות מחוברות באטבים על מקל מטאטא מעל מיטתו ויצרו לו "בית", ולמשך כמה דקות אין לו עוד צורך לצאת ממנו לעולם.

חשבתי על התערוכה של אבשלום כשהתחלנו לגבש את גיליון המינימליזם של "מוסף כלכליסט". בתוך הבתים הזעירים שלו אפשר היה לחוש היטב בעוצמה הטמונה בצמצום. בכוח שטמון בלהשתמש רק במה שנחוץ באמת אל מול השפע האדיר, המתיש, של אפשרויות, שמורעף עלינו מכל עבר.

התוצאה הוודאית כמעט של השפע הזה היא תחושה מתמדת של החמצה, על שלא ניצלנו את כל מה שלכאורה עומד בפנינו, או שלא הצלחנו לבחור באפשרות הטובה ביותר. כי אם אפשר להרכיב 49 אלף סוגים של המבורגרים, או לבחור בין 504 סוגי תפוצ'יפס, מה הסיכוי שנהיה מסופקים מהבחירה שלנו, בסופו של דבר?

הפסיכולוג בארי שוורץ מדבר על עריצות הבחירה, המאפיינת חברות מערביות אמידות. בספרו "פרדוקס הבחירה" הוא מצביע על כך שדווקא החופש האינסופי להחליט בעצמנו, שעומד בבסיס הקפיטליזם ואמור לגרום לנו אושר, גורר שיתוק, חרטה מתמדת ובסופו של דבר הרבה פחות סיפוק והרבה יותר אשמה עצמית ואומללות. הוא מציע לנסות את תחושת השחרור שטמונה בוויתור על השאיפה למקסימום.

גם בעולם שאינו של מוצרי צריכה יש לשפע העצום השפעה משתקת, פשוט מפני שאיננו יכולים לקלוט את כולו. אנחנו מתנהלים כל העת בתוך אוטוסטרדת מידע רחבת פס, גירויים מתמידים של המוח, הסחות דעת ויזואליות או קוליות, מלכודות מתוחכמות של תשומת לב. רעש אינסופי כמעט, שאי אפשר עוד להתנתק ממנו, ובו בזמן גם ברור לנו שאנחנו פשוט מחמיצים את רובו.

אין לנו כוונה להתחיל להטיף לחיי נזירות, או יומרה לערער על חשיבות החירות האישית ובכלל זה חופש הבחירה. הגיליון השבוע הוא רק ניסיון צנוע להצביע על הכוח שטמון דווקא בלא להשתמש בכל האפשרויות. להעיד על העוצמה שטמונה בפשטות, בפונקציונליות, בצמצום.

כי לדייק זה קשה. אבל כשמצליחים, יש לדיוק הזה כוח גדול פי כמה מכל שפע של מילים, מעשים או אפשרויות בחירה.

והגיליון השבוע הוא גם ניסיון חד־פעמי להגיד פחות.

amir.ziv@calcalist.co.il

תגיות