בולימיה לאומית

ארוחת הבוקר הזאת לא דומה לשום דבר שראיתי בחיים שלי", אומר האנס דיטריך, תייר גרמני, שעומד פעור פה מול הבופה במלון רימונים באילת. "מעולם לא ראיתי מבחר כה עצום. הייתי בהרבה מקומות בעולם שבהם מגישים ארוחת בוקר. באירופה נוטים לחשוב שאנחנו הגרמנים אוכלים את ארוחות הבוקר הגדולות ביותר, אבל אחרי החוויה הזאת אני מבין שארוחת הבוקר שלנו היא רק הסטרטר שלכם".

אחרי התדהמה מהכמות, הוא המום מהקהל, ממפגן הגרגרנות הישראלי במלוא הדרו. חמישה בני משפחה ממוצעת בטרנינג מסתערים על המגשים ואוספים ארוחה סטנדרטית למדי לנופשים ישראלים - האם והבת הבכורה מביאות צלחות עם ערימות סלטים. האם שולחת את בתה להביא צלחות גבינות, ומוסיפה: "תעמיסי עוד טונה, מותק". ואז היא מתרחקת מהשולחן, מביטה בו כאילו היתה מעצבת פנים, מצביעה על חלל לבן קטן בין כל הצלחות שבו נגלית המפה ואומרת: "אני רוצה גם צלחת של חמוצים". האב בינתיים ממתין בתור בעמדת האומלטים, ואז מבקש שלל תוספות לכל אחד מבני המשפחה. על בנו האמצעי הוא פוקד "להעמיס" צלחות של ביצה מקושקשת, חביתות ושקשוקה. כי אם למישהו יבוא, אז למה לא. הבן הקטן עומד מול מכלי הקורנפלקס. לרגע נדמה שהוא מתלבט באיזה לבחור, אך עד מהרה הוא מתעשת ומחליט שלא לבחור ולוקח קערית אחת מכל סוג. כשהוא מגיע לשולחן, אוחז בשתי ידיו מגש עם השלל, הוא ננזף על ידי האם על כך שלא מילא את הקעריות עד סופן: "היינו מביאים קערה ריקה לכל אחד, והוא היה שם לעצמו מה שהוא רוצה". אחר כך הקטן מביא קנקן חלב ביד אחת וכד שוקו באחרת. הם אוכלים לא מעט, אבל רוב האוכל נשאר על השולחן כשהם קמים להעמיס ופל בלגי, קרפים, פנקייקס והמון רטבים. לסיום הם מביאים מילקי, דנונה, עוגות, עוגיות ופירות, ואפילו עומדים בתור כדי לקחת כמה מנות מהצעקה האחרונה בתחום ארוחת הבוקר בישראל: גלידת יוגורט שלצדה מוגשים פירות.

האנס דיטריך צופה בהם בהשתאות, ואז מבזיקה במוחו מחשבה. הוא אומר אותה בחשש מסוים: "אולי הבולימיה הישראלית קשורה בכלל לשואה. זה סותר את מה שאני מכיר מהספרים, שניצולי שואה נהגו לאגור מזון ולא לזרוק אותו".

"האוכל הוא סימפטום לתופעה רחבה יותר - שחיקת מעמד הביניים" | איור: עידו סולימן

פי 1.5 אוכל לישראלי

"התייר הישראלי נחשב לאכלן הגדול בעולם, גם אם הוא לא אוכל את כל מה שהוא לוקח", מודה יעקב אשר, מנכ"ל הילטון מלכת שבא באילת שניהל בעבר כמה מלונות של הילטון בארצות הברית. "זו תופעה ידועה בעולם, כמויות האוכל שהישראלים צורכים. בכל פעם שיש לנו כנס שבו משתתפים רק ישראלים, אנחנו מכפילים את כמות המזון פי 1.5. אם זה אירוע למאה בני אדם, נגיש אוכל בכמות שמתאימה, לפי הסטנדרטים העולמיים של הילטון, ל־150. באופן ספציפי הישראלים צריכים מבחר גדול יותר של סלטים, ביצים וגבינות, אחרת הם לא מרוצים. וכשהם לא מרוצים הם צועקים. תחשוב על המלונות בטורקיה - הם הכשירו את עצמם במיוחד לתייר הישראלי, עם מבחר גדול וכמות כפולה".

ד"ר חיים עטלי, הבעלים של אולמות האירועים הווילה במזל טלה והבית הירוק, עלה לישראל מצרפת, שם שימש במשך שנים מו"ל של מגזינים מקצועיים שהתמחו בארגון כנסים לרופאים. עכשיו הוא מנסה לשכנע את החוגגים הישראלים לוותר על הבופה ולהגיש לאורחים את האוכל בצלחות לשולחן. "אבל הם מרגישים שזו קמצנות, כאילו הם לא מוכנים לתת הרבה. הם כביכול רוצים לתת לאורח שלהם כמה שיותר, אבל מה שבאמת מעניין אותם זה שיראו שיש להם הרבה. כל אירוע בישראל הוא גדול הרבה יותר מבאירופה ובארצות הברית. בחתונה ממוצעת בצרפת יהיו 50 אורחים, מקסימום 100. בישראל זה מינימום 300. שאלת את עצמך איך זה יכול להיות שישראלים מוזמנים לכל כך הרבה חתונות ובר מצוות? זאת הסיבה. יש דבר אחר שלמדתי על הישראלים: הם אמוציונליים מאוד בכל הנוגע לאוכל בחתונה. האירופי והאמריקאי יסתכלו על האירוע כעל עוד ארוחה גדולה. הישראלים ייצאו מגדרם כדי שיראו שהם שפכו המון כסף על הארוחה, גם אם אלה אנשים שאין להם ויודעים שייכנסו מזה לחובות. הם לא רואים ממטר, זה לא מעניין אותם".

גם אצל רושפלד, גם בפלאפל

גם מסעדות יוקרה נגררות לגודש לא הגיוני. "הייתי לא מזמן בטוטו, שנחשבת למסעדת גורמה, אבל הדרך והצורה שבה הגישו את מנות הפסטה הן דוגמה מובהקת לתרבות הגודש הישראלית", אומר רפרם חדד, גסטרונום והנציג בישראל של תנועת סלואו פוד העולמית, הדוגלת בבישול אטי ובאכילת מזון מקומי וטבעי. "הפסטה, שאמורה לפי המסורת האיטלקית להיות מנה ראשונה, עברה בישראל מטמורפוזה והגדלה חסרת פרופורציה. למעשה אין כבר ממש חלוקה בין מנה ראשונה לעיקרית, ובמסעדה שמתמחה באוכל איטלקי זה מאוד צורם. אמרו לנו שם: 'תזמינו כמה מנות, תשימו באמצע ותתחלקו בהן'. זה מגעיל, זו החלטה פחדנית, כי כשף, כלומר אמן, אתה אמור לחנך את הקהל שלך. ברור שכל אדם ירצה לאכול כמה שיותר וכמה שיותר בזול, אבל לתת לאדם את מה שהוא רוצה זה לזלזל במקצוע שלך. יש פחד גדול מאוד מהתגובה של הלקוח".

גם כשיכולים לאכול ביוקר, מתברר, רוצים לאכול כמה שיותר. מארחת לשעבר במסעדת הרברט סמואל של יונתן רושפלד מספרת שהבולמוס מאפיין גם את האלפיון העליון: "אחד הדברים שהכי הרשימו אותי היה כשמשפחת עופר המורחבת היתה באה לאכול. הם לא התלבטו מה להזמין, אלא פשוט הזמינו את כל מה שהיה בתפריט. הם פשוט טעמו ואכלו מהכל. כך עשה גם רני רהב. בהתחלה קינאתי בהם, אבל אחר כך הבנתי שזה בעצם קשור לחזירות וגרגרנות יתר". וחדד מוסיף: "אני מטייל בהרבה ממדינות ערב. גם שם מגישים מזטים, כמו שיש פה בישראל, אבל אצלנו הכמות היא חסרת פרופורציה".

בעיר העתיקה בירושלים, בסמטה שחוצה את הוויה דולורוזה ברובע הנוצרי, יש מקום שמתמחה בהכנת קבבים. זה כוך של 12 מ"ר, עם גריל מוארך בכניסה שעליו נצלה הבשר לצד חצאי עגבניות בלדי. וזהו. החלל הצפוף מכיל ארבעה שולחנות פורמייקה קטנים ושרפרפים לצדם. בעל המקום, תאופיק אל־עבד, עובד שם עם בנו הבכור, במהירות ובשקט. הם מכניסים לכל פיתה ארבעה קבבים, ולמי שמבקש גם חצי עגבניה צלויה. וזהו. אין תוספות, רטבים או ממרחים. המקום עובד רק בשעות הצהריים, מ־12:00 עד 15:00. וזהו. תמיד יש אנשים בתור. הם עומדים בשקט, כמעט לא מדברים. יהודים לא באים. "הם לא יכולים לכבד את זה שאין טחינה ותוספת", אומר אל־עבד.

ועוד בעיר העתיקה: בקצה שוק שכם עומד דוכן פלאפל קטן, שמוכר כדורי פלאפל גדולים, בלי פיתה או תוספות, או כדורים קטנים, שמגיעים עם עגבניות ומעט טחינה. "לקחתם את הפלאפל שלנו והפכתם אותו למשהו שונה לגמרי", אומר בעל המקום אבו חאלד. "תשים לב איך אצלכם היהודים מתחילים קודם כל עם החומוס. אצל הפלסטינים זה בכלל לא קיים. אצלנו ישימו רק סלט אחד, לפעמים שניים. ועל זה טחינה. אבל אצלכם שמים חצילים, חומוס, סלטים, צ'יפס, אין לזה סוף. דוחפים כמה שיותר לתוך הפיתה. וגם את הפיתה הרסתם, היא נהפכה לעבה ומנופחת יותר מדי, כדי להחזיק את כל מה שאתם דוחפים אליה".

"התייר הישראלי הוא האכלן הגדול ביותר בעולם" | צילום: שלום בר טל

רק לא להרגיש מסכנים

"זה כדור שלג", אומר האמן אלי פטל, שעבודותיו עוסקות בין השאר בישראליאנה, "מנגנון שמפעיל את עצמו אוטומטית ומתגבר. הישראלי רוצה את הסדר האירופי של מנות בארוחה, מוסיף את הסדר של מלכים מזרחיים, עם כל המזטים, מגדיל את שניהם, אוכל ומתפוצץ. גם בארוחות בבית מגישים המון אוכל, המון מנות. ובבתי הקפה אתה לא יכול להכיל את הסלטים, יש בהם יותר מדי רכיבים לא קשורים. לוקחים את המלפפון הערבי הישן והטוב ומוסיפים רוטב פסטו. לא מבין איך אפשר להוסיף כל כך הרבה דברים למנה אחת. יש לפעמים תחושה שאנשים השתגעו לגמרי".

יש לשיגעון הזה השלכות מיידיות, לצד כאב בטן. ישראל היא ראשונה בעולם בכמות הזבל האורגני שמייצרים משקי הבית, ומשפחה ממוצעת זורקת מדי חודש מזון בשווי 350 שקל. המשרד להגנת הסביבה מנסה להילחם בקניות היתר של מזון בקמפיין החדש עם טל פרידמן, וגם מתח ביקורת על רשתות השיווק שמעודדות קניות מיותרות במקום להוביל צריכה מבוקרת, שיש לה השלכות כלכליות ואקולוגיות כאחד. זה הרגל שלא יהיה קל לשנות אצל הישראלים: "עשינו סקר ואנשים ענו שהם לא מוכנים לוותר על קניות אוכל כי זה פוגע בדימוי העצמי שלהם, וגורם להם להיחשב מסכנים בעיני עצמם והסביבה", אומרת אלונה שפר, מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה.

למה זה קורה לנו? "האוכל הוא סימפטום לתופעה רחבה יותר", אומר ההיסטוריון פרופ' דני גוטווין מהחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. "זו שחיקת מעמד הביניים. בשנות החמישים והשישים נוצר בישראל מעמד זעיר בורגני, שהרגיש יחסית בטוח ויציב מבחינה כלכלית וכלל למעשה את רוב התושבים. הם יכלו להרשות לעצמם גם לחסוך, לשים בצד, לאגור. בשנים האחרונות, בגלל השחיקה של אותו מעמד, חלק גדול לא יכול להרשות לעצמו ליהנות מתחושת עודפות. אצל הפולנים יש פתגם שאומר: 'לא משנה אם אין לך כלום, העיקר שכאשר אתה יוצא מהבית יחשבו שיש לך'. וזה בעצם מה שקורה אצלנו. ההורים שלנו עוד יכלו לחסוך, לבני דורי עוד היתה אפשרות לקנות דירה, אבל לצעירים של היום אין אפשרות כזו, וזה מוביל לקיום חרדתי. כשמעמד שלם מתחיל להרגיש שנשמטת לו הקרקע מתחת לרגליים הוא מתחיל לחיות בצורה בזבזנית כדי לפצות על החסר. מקרים כאלה מוכרים מקהילות שונות בעולם. זה אובחן, זה מקרה ידוע, והנה, זה קורה גם אצלנו".