דו"ח טכנולוגי: סליחה, מישהו שם לב לבלקברי בזמן האחרון?

איפה טעינו?

לפני חמש שנים RIM היתה כוח עולה בתחום הסמארטפונים. מכשירי בלקברי היו חובה לכל איש עסקים שכיבד את עצמו, או ליתר דיוק רצה שאחרים יכבדו אותו. הוא היה כל כך ממכר, שנוצר ביטוי מלגלג - קראקברי - כדי לתאר את המכשירים האלה.

בשנים האחרונות, החברה סובלת מנזק תדמיתי נרחב, ובמידה רבה לא מוצדק. "למה אנשים לא מעריכים את הרווחים שלנו? למה הם לא מעריכים את הצמיחה שלנו? למה הם לא מעריכים את העובדה שבחמש השנים האחרונות הפכנו לחברה גלובלית, שיש לנו חוזים עם 500 ספקי סלולר ב-170 מדינות ומוצרים בכמעט 30 שפות?", שאל לאחרונה בייאוש מעורב בתדהמה אחד משני המנכ"לים של החברה הקנדית, מייק לזארידיס.

המספרים, מסתבר, לא כל כך משנים לאנליסטים. הם מתחילים לדבר על RIM כאילו היתה פאלם, או כפי שהם מדברים על נוקיה. יש לכך כמה סיבות, רובן לא מחמיאות לתקשורת הטכנולוגית ולצרכן הממוצע.

קודם כל, RIM נדחקה למקום השני בתחום הסמארטפונים: אחרי אנדרואיד, ועדיין לפני אפל. היא עוקפת את אפל במכירות, אם כי לא בהכנסות - אבל ההכנסות והרווחים של RIM הרבה יותר מסבירים. רבים ממשתמשי האייפון, אגב, מחזיקים גם בלקברי: כשהם רוצים מכשיר שמוציא שיחות ושולח מיילים, הם משתמשים בו. כשהם רוצים צעצוע עם יכולות מדיה, הם משתמשים באייפון.

הסיבה האמיתית לכך ש-RIM מוצאת את עצמה נדחקת לאחור היא שהמוצרים שלה הם לא סקסיים. הם מוצרים רציניים, שמיועדים לאנשים עובדים, לא לאנשים שרוצים לבזבז את הזמן הפנוי שלהם. כתוצאה מכך, אין מה לכתוב עליהם. כמה פעמים אפשר לחזור על השורה "המכשיר עובד ללא כל תקלות, מעביר מייל באופן בטוח, ועושה היטב את עבודתו"? הרבה יותר קל לכתוב על מכשירים עמוסי אפליקציות ועוטי נצנצים.

אז RIM מוצאת את עצמה רוב הזמן מחוץ לכותרות (אם כי אנחנו, לפחות, משתדלים לסקר אותם לעתים קרובות). פעם רצינות היתה סימן ההיכר של עסק מצליח. היום צריך להיות מאגניבים, ולחברה רצינית, שמשקיעה במוצר יציב שמשרת היטב את הלקוחות, אין הרבה מה לעשות בשוק הזה.

להחזיר את המידע לצרכנים

אז תזכירו לי שוב, מה היה הקטע של ביטול המנדט? בעוד כשבוע יכריז שר הצרכנות של בריטניה על תוכנית שנועדה להעביר לצרכנים, בקלות וביעילות, את המידע שעסקים מחזיקים עליהם.

השר, אד דייווי, מסביר שהתוכנית - MyData שמה - לא משנה שום דבר מבחינה חוקית: לאזרח כבר יש את הזכות לקבל את כל המידע שחברות מחזיקות עליו. העניין הוא שזה מסורבל, ודורש זמן ומאמץ. המטרה עכשיו היא לרכז את כל העסק באתר אחד: 20 חברות גדולות כבר הודיעו שהן ישתתפו. דייווי משוכנע שעוד חברות יצטרפו בעתיד, פשוט כי הציבור ילחץ עליהן לעשות זאת, ויתרחק ממי שיסרבו.

המידע הזה, מאמין דייווי, יאפשר לצרכנים לבצע בחירות נבונות יותר. המטרה, בין השאר, היא ליצור איגודים מקומיים של צרכנים, שילחצו על עסקים לספק להם את התוכניות המתאימות להם - כמו, למשל, ביטוחי דירות במחיר סביר.

בנוסף, ארגוני צרכנים יקבלו יותר כוח לקדם תלונות מול העסקים, והכל באמצעות פעילות מקוונת קלה ומהירה. לא עוד שעות של מילוי טפסים וחיפוש אחר נציג החברה, שבדיוק יצא לנופש בקריביים. רגע, בעלי עסקים שחייבים דין וחשבון לקהילה שלהם? איפה נשמע כדבר הזה?

 

רגע, לא רציתי לפרסם את זה!

חושבים שאתם יודעים להגן על הפרטיות שלכם בפייסבוק? אם כן, יש גשר במצב טוב שאני רוצה למכור לכם. חוקרי פרטיות מאוניברסיטת קולומביה רצו לברר האם יש פער בין מה שאנשים חושבים שהם חולקים בפייסבוק, ובין מה שהם חולקים בפועל. הם ראיינו 65 סטודנטים מקומיים, ועברו על הדפים שלהם בטרשת החברתית. המסקנות היו מדכאות משהו.

93% מכלל המשתתפים חלקו מידע שהם מאוד לא רצו לשתף עם אחרים. 84.6% מן המשתתפים, מנגד, הסתירו פרטים שהם דווקא רצו לספר לכולם. בפועל, אף לא אחד מן הנשאלים טיפל בהגדרות הפרטיות של פייסבוק כפי שרצה. מדובר באנשים די נבונים: לא כל אחד, בלשון המעטה, יכול להתקבל לקולומביה. במילים אחרות, הבעיה היא לא בסטודנטים.

זו גם המסקנה של החוקרים. "הגדרות הפרטיות של פייסבוק פגומות באופן מהותי, ולא ניתן לתקן אותן", הם כותבים. ההגדרות מאפשרות לגולשים לשלוט על צורות הפצת מידע - תמונות, הערות על ה-Wall וכן הלאה - אבל לא על התוכן שלו.

בעזרת הלשון המעורפלת של פייסבוק, הרבה מאוד אנשים נכשלים בהבנת ההבחנה הזו. לפייסבוק, כזכור, יש אינטרס מובהק בכך שתפרסם כמה שיותר מידע על עצמך -  כך הם מושכים יותר מפרסמים. לא במקרה ברירת המחדל של פרסום בפייסבוק הפכה מ"לחברים שלך" ל"לכל העולם ואשתו".

חשוד בגניבת תוכן? תגיד שלום לאתר שלך

תעשיית התוכן האמריקאית נלחמת על חייה, והיא לא בוחלת באמצעים. אחד הבעייתיים שבהם הוא חוק COICA, שהדיונים עליו מתנהלים כעת בקונגרס. החוק נחשב לדרקוני במיוחד: ההצעה קובעת שספקיות הרשת יידרשו לחסום אתרים שחשודים בסיוע לגניבת תוכן, ומורה לחברות אשראי וחברות פרסום לא לעבוד עם האתרים הללו.

שימו לב: לא מדובר על הרשעה בגניבת תוכן, אלא על חשד. תעשיית התוכן רוצה להעיף מהחלון את חזקת החפות, הזכות להליך משפטי הוגן, הזכות להגן על עצמך והזכות לדעת מי מאשים אותך ועל סמך אילו ראיות. הכל בשם זכויות היוצרים: יש דולרים שצריך להגן עליהם, אחרי הכל. החברות דורשות שדיונים בנוגע לחסימת אתרים ייערכו במעמד צד אחד - הממשלה, שתקבל רשימה של אתרים אסורים מחברות להפצת סרטים, מוזיקה ותכנים אחרים.

הסנאטור רון וויידן, דמוקרט מאורגון, כבר הודיע שהוא יילחם בחוק הזה עד חורמה. לוויידן יש קבלות בתחום: בשנות התשעים הוא הצליח להעביר הצעה שלפיה אתרים לא יהיו אחראים לתוכן שאחרים פרסמו בהם - כלומר, טוקבקים. וויידן לא מתנגד לחוקים להגנה על זכויות יוצרים: הוא פשוט רוצה שכמו כל שאר החוקים, גם הם יהיו כפופים להליך הוגן.

קצרצרים

ג'וליאן אסאנג' ממשיך להוכיח שיש ליברלים שברגע שהם סימנו וי על "פעילות למען זכויות אדם" מרשים לעצמם להתנהג כמו בני זונות בכל תחום אחר: מעבר לחשד באונס, אסאנג' ערך מסיבת עיתונאים לאחרונה ואיים לתבוע כל מי שיאמר עליו דברים לא יפים. אז נכון שהאיש קצת לחוץ, אבל סוג כזה של איומים הוא פעולה בריונית, מהסוג שמשתמשים בו בעיקר תאגידים שנואים. באנגלית כבר יש לגישה הזאת שם: SLAPP, ראשי תיבות "תביעות אסטרטגיות נגד מעורבות חברתית".  

זוכרים את דימיטריס פאפאדימיטריאדיס, שבסך הכל רצה לקבל שירות מהשותפה היוונית של אפל, קיבל שירות גרוע, התלונן על כך בפורום ומצא את עצמו מול תביעה? בפרק האחרון של הטראגי-קומדיה, דיווחנו שחברת סיסטמגראף הסכימה למשוך את התביעה נגד הרופא היווני. עכשיו, 167 ימים אחרי שכל הבלאגן התחיל, הסכימה החברה גם לתת לרופא העצבני מחשב מק אחר במקום זה שהתקלקל לו. אפל עצמה סירבה להגיב על הפרשה, למרות פניות רבות מצד התקשורת וכן עצומה ששלח דימיטריאדיס לקופרטינו. אפל: נותנים שירות אחרת.

הרשת החברתית לאנשי עסקים לינקדין, שהשאלה העיקרית שגולשיה שואלים את עצמם היא "תזכיר לי שוב למה זה היה טוב?",  מייללת בהודעה לרשות לניירות ערך שהצעות חוק שונות שנועדו להגן על פרטיות הגולשים עלולים לפגוע בהכנסות שלה. יאללה יאללה, בבכיינות לא בונים חומה.

מחלקת המחקר של גוגל מגיעה למסקנה שטאבלטים מכרסמים בזמן השימוש במחשב ובטלוויזיה: 77% ממשתמשי המחשבים השולחניים אמרו שהם נמצאים מולם פחות מאז שרכשו טאבלט, ו-43% אף אמרו שהם מבלים יותר זמן מול הגרוטאה מאשר מול מחשבים, שולחניים או נישאים. אחד מכל שלושה נסקרים טען שהוא מבלה יותר זמן מול הטאבלט מאשר מול הטלוויזיה.

ובמחקר אחר, שנערך בבריטניה, התברר ששלושה מתוך ארבעה נשאלים הוציאו על סלולר יותר מכפי שהיו יכולים, והם משלמים בממוצע 200 ליש"ט יותר מדי בשנה. הסיבה: כדי להרוויח עוד כמה ג'ובות, החברות "קונסות" את הלקוח אם הוא חרג ממסלול החיוב שלו, במקום להקפיא את המסלול. אז הצרכנים, שחוששים ממצב כזה, מוציאים כ-5 מיליארד ליש"ט מדי שנה על תוכניות סלולר שהם לא מנצלים, לשמחת העושקים המורשים. נתון מעניין אחר הוא שבשנה האחרונה הוכפל השימוש של הבריטים בתוכניות גלישה, עקב המעבר המהיר לסמארטפונים.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"