איך הופכים כישרון ושקר ל-205 מיליון דולר?

מני רמירז - אחד מגדולי השחקנים בבייסבול אי פעם - פרש. הסיבה לכך: רמירז נתפש משתמש בחומרים אסורים בפעם השנייה, והעונש על כך הוא הרחקה ל-100 משחקים, שזה שני שליש מעונת בייסבול. בגילו ובמעמדו, החליט רמירז הקפריזי לפרוש.

רמירז היה תמיד דמות צבעונית, חובט נפלא, אבל גם סרטן לקבוצות שבהן שיחק. הוא סיפק לא מעט רגעים בלתי נשכחים כחובט, כשחקן הגנה נוראי, וכחביב האוהדים, תחת הסלוגן "מני הוא מני", כלומר, נמצא לצד החוקים, לא בדיוק מתחתם.

בשיא הקריירה שלו הוא עזר להוביל את בוסטון רד סוקס לאליפות ראשונה מזה שמונה עשורים, ב-2004, ונבחר ל-MVP של אותה סדרת גמר. ב-2007 שוב זכו הרד סוקס באליפות, ומני נעדר מהטקס המסורתי בבית הלבן, כי "מני הוא מני". הנשיא ג'ורג' בוש, שהיה מהבעלים של קבוצת הבייסבול טקסס ריינג'רס בעברו, הכיר את הפעלולים של מני, ואמר: "אני מצטער שמני לא כאן. אני משער שסבתא שלו נפטרה שוב".

על המגרש, רמירז נחשב לאחד מהשחקנים הלטינים הבולטים ביותר אי פעם, וגם, למרבה החשש, מודל לחיקוי לאותם צעירים שהם חלק מההשתלטות הלטינית על המשחק: כ-25% מהשחקנים הם לטינים, ובליגות הנמוכות, שם מטפחות הקבוצות את הכשרונות של השנים הבאות, מחצית מהשחקנים הם לטינים, ואם הם ילכו בדרכו של מני הליגה תהיה בבעיה.

זאת, משום שרמירז הוא גם אחד מאחרוני דור הסטרואידים בבייסבול. שחקנים בעלי כישרון בלתי נשכח, שחטאו בגלל חמדנות ובגלל התחרות העזה, ושיפרו את ביצועיהם בצורה לא חוקית. רוב הזמן הם לא עברו על שום חוק של הליגה. אבל הם שברו את הקוד של המשחק. קוד של צניעות, עבודה קשה, וכבוד אדיר למשחק בו הסטטיסטיקה תמיד נגדך, ולכן בכל פעם שאתה מרגיש שבדיוק הבנת את המשחק הזה, שבדיוק פענחת את המפתח להצלחתו, המשחק ילמד אותך שאתה לא בדיוק מה שחשבת, ובדרך תלמד צניעות מהי שוב ושוב. מני וחבריו, למרות הכישרון האדיר שלהם, נתפסים כמי שחצבו את דרכם אל הכסף הגדול בעזרת רמאות. חד וחלק.

אבל מני, כמו רבים מדור זה, פורש לאחר שלקח הביתה יותר מ-205 מיליון דולר במשכורות - שלישי רק לאלכס רודריגז, עוד אחד שהודה בשימוש בחומרים אסורים, ודרק ג'יטר.

כל השחקנים שאת הקריירה שלהם הוא עזר לקצר בעזרת הרמאות, שאת הסיכוי שלהם לאליפות הוא גנב, יכולים היום רק לתעב אותו ואת הליגה שהרשתה לרמאות המתמשכת של הסטרואידים להמשיך כי היא ייצרה הרבה הום-ראנים (חבטה עזה שמוציאה את הכדור מחוץ למגרש), ואלה ייצרו בתורם הרבה אוהדים נלהבים, שייצרו בתורם הרבה דולרים לקשישים נלהבים וחמדנים. אבל יש גם עונש. והעונש של דור הסטרואידים הוא במורשת. מעטים מהם, אם בכלל, יזכו להגיע להיכל התהילה - הדרך לשם נמצאת בידי עיתונאי ספורט ששומרים על מורשת הספורט בקנאות, ובידי חברים אחרים מהיכל התהילה, שלא ששים להכליל ביניהם את הרמאים.

באופן אישי, זה פשוט עצוב כל כך לדעת שכל אותם ספורטאים העדיפו את המזרקים ואת המספרים שעזרו להם להשיג על פני המשחק עצמו. אפילו הקללה של הרד סוקס נשברה רק הודות לסטרואידים, כלומר רק ברמאות. וכמה אהבתי את מני. לראות אותו חובט היה הדבר הכי יפה בעולם.

דייב וינפילד, מי שהוביל את טורונטו בלו ג'ייז לשתי אליפויות בתחילת שנות ה-90 והיה החונך של רמירז בקליבלנד ב-1995, סיכם זאת טוב מכולם. בנאום אישי ב-ESPN, אמר לו: "מני, אני אוהב אותך כאדם... ואני יודע שנתראה שוב. אבל לא בהיכל התהילה".

היה שלום מני.