שיר לשלום, למכירה
החברים של גילה ועמי לפידות באו לקנות קצת שלום במרכז פרס
הדרום מדמם, פצמ"רים עפים לכל עבר, טיל פוגע באוטובוס של תלמידים, צה"ל תוקף בעזה. ובמרכז פרס לשלום כאילו כלום, הזמן עצר מלכת אי שם באופוריה של ימי אוסלו. ביום חמישי שעבר התכנסו שם כדי להשיק את ספר השירה "אנשים כפרחים", של הגברת גילה לפידות, אשתו של איל הפרמצבטיקה עמי לפידות, שבורך בחיוך של מיליון דולר עם שיניים לבנות פרפקט. "זה תורשתי", הוא אומר לי, "תבדוק, גם לילדים שלי יש שיניים כאלה".
"זה ספר הבכורה שלי", מסבירה לפידות. "רק עכשיו אזרתי אומץ לפרסם. כל השנים כתבתי למגירה". ניסיתי לדבר איתה קצת על המצב בעזה, אבל היא המשיכה עם הספר והשלום: "כל ההכנסות ממכירות הספרים יועברו כתרומות למרכז. נורית הירש, חברתי הטובה, הלחינה שני שירים שלי, והיא אומרת שאחד מהם עומד להיות ה'אדון עולם' הבא. אני גם מוניתי לעמוד בראש אגודת הידידים של מרכז פרס, ואני מגייסת חברים".
לפידות הכירה לי את עו"ד אייבי נאמן, שליווה את בניית הבניין החדש של מרכז פרס ביפו. הוא עשה לי סיור במבנה האקסטרווגנטי, שנמצא בלב הפארק החדש ליד הים. מסביב - שכונת העוני עג'מי, שעוברת בימים אלה ג'נטריפיקציה, תהליך שבו יהודים עשירים קונים את בתיהם של הערבים העניים. אבל נאמן טוען: "מאוד אוהדים אותנו פה. עובדה, מהיום שהמרכז נפתח לא פרצו אליו אף פעם, הם מכבדים את המקום". אני לא בטוח שזה עניין של כבוד; אם גם על הבית שלי היתה כזאת שמירה לא היו פורצים אליו אף פעם.
קל לחשוב על כבוד ושלום עם בופה של פול אסנהיים, כולל סטייק פילה, קרוסטיני עם כבד אווז, רוסטביף ואלכוהול טוב. על בטן מלאה עתיד המזרח התיכון אכן נראה ורוד. אבל ליד השמפניה פגשתי דווקא את רון נחמן, ראש עיריית אריאל. ברגע הראשון חשבתי שהוא בכלל מנכ"ל הקאמרי נעם סמל, אז שאלתי אותו מה הוא חושב על הרצח של ג'וליאנו מר־חמיס. הבנתי שטעיתי כשהוא ענה: "עכשיו הוא לא יעשה לי בעיות עם היכל התרבות. בטח ברמאללה מתאבלים עליו. לא אצלנו". את מרכז פרס לשלום הוא כמובן נורא מעריך, ובלה בלה בלה.
עם אריה זייף הצלחתי לדבר קצת על המצב בדרום. "תראה, הבורסה ירדה בגלל המתיחות", אמר זייף, "ואם זה יימשך ככה כדאי לנצל את המומנטום ולקנות מניות, כי היא תעלה שוב".
ואז בא חבר שלו, עוד אחד שיודע להרוויח ממתיחות, יגאל שרמייסטר, יו"ר חברת השמירה ומבעליה. אמרתי לו שעושה רושם שתכף הוא יחזור לימי הזוהר שלו, שבהם בכל מקום עמד שומר. שרמייסטר אמר: "נכון, היום יש פחות שמירה מאשר פעם. לא צריכים מאבטחים בכל מקום. אבל אני לא מאמין בכל העניין הזה של כוח אדם. התחרות בשמים ויש חברות שמורידות את המחיר לרצפה. אני לא מוכן לעבוד בסכומים כאלה. בכלל, כל העניין האנושי הוא בעייתי. כל השומרים שאתה מעסיק לא כל כך נאמנים. פעם עובדים פה, פעם עובדים שם. אני היום מתמקד יותר בהייטק ובמחשוב. מה שנקרא הומלנד סקיוריטי".
פגשתי את עידו דיסנצ'יק, שהיה דירקטור חיצוני בבנק הפועלים בימי דני דנקנר, ואחרי שהתעוררו החשדות נגד דנקנר יצא להגנתו בכמה מאמרים. עמדתי לשאול אותו אם הוא מסתכל על הדברים אחרת היום, אבל הוא הקדים ותקף: "כעיתונאי בכיר לשעבר אני מתבייש בזה שיש עיתונאים כמוך, שכותבים רכילות וגם מתחזים. התרחק ממני".
בקטע האמנותי מני פאר ניהל מכירה פומבית של ציורים של דוד הראל, שמופיעים בספר של לפידות. גם הכסף הזה הולך למרכז פרס, כמובן. ואז עלו לבמה נורית הירש ואילנית ושרו את "חמלה", שיר מתוך הספר. את אילנית החליף החזן ישראל רנד, עם "נפש אדם עולה השמימה", השיר שאמור לתפוס את מקומו של "אדון עולם".
כשכולם כבר הלכו פגשתי את אורי בר־לב. שאלתי מה נסגר עם פרשת אורלי אינס, והוא אמר: "סיימתי עם הבעיות. מח"ש הניחו לי לנפשי". אם כך, שאלתי, לא תנסה להתמודד שוב על המפכ"לות, בסיבוב הבא? "מה אני צריך את זה? למה לי להיות במשטרה? אחרי הכל, כמנכ"ל חברה אני ארוויח הרבה יותר, ולא יהיו לי כל כאבי הראש".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה