צמיחה זה לעשירים

בשנת 1982, לא רחוק ממדשאת הבית הלבן, חתם נשיא ארה"ב דאז רונלד רייגן על צו נשיאותי ששינה את פני העושר באמריקה. לפי הצו, מס ההכנסה הגבוה ביותר שישלמו העשירים ביותר יעמוד על 50%, ולא על 70% כפי שהיה לפני כן. הרעיון היה פשוט: ברגע שהמס על העשירים ירד, הם יבזבזו יותר. הכסף ירד למטה בהיררכיה הכלכלית למעמד הביניים, וזה בתורו יזין את המעמד הנמוך. בפועל, זה לא מה שקרה. למעשה, זה היה היום שבו העשירון העליון, ובמיוחד המאיון העליון, החל להתרחק מאוד ממעמד הביניים בארה"ב.

פרופ' אנת'וני אטקינסון מאוניברסיטת אוקספורד חוקר את הפרידה של העשירים והסופר־עשירים מכל השאר. במחקר האחרון שלו, שערך עם הפרופסורים תומס פיקטי ועמנואל סץ, החליט אטקינסון לחקור את הכנסות העשירון והמאיון העליונים בלא פחות מ־22 מדינות, מתחילת המאה ה־20. תוצאות המחקר, שהתפרסם במרץ באחד מכתבי העת החשובים ביותר בעולם האקדמי הכלכלי, "Journal of Economic Literature", הצביעו על כך שחלקו של העשירון העליון בארה"ב בעוגת ההכנסות הלאומית עלה מכ־35% ב־1982 לכ־50% ב־2007. כאשר מסתכלים על המאיון העליון, מתקבלת תמונה מפחידה עוד יותר: ב־2007 שלט אחוז אחד מהאוכלוסייה האמריקאית בכ־23.5% מהכנסות ארה"ב, והחזיק ב־40% מכלל הנכסים בכלכלה מספר אחת בעולם.

לפי החוקרים, כאשר מסתכלים על ההכנסות של הסופר־עשירים אפשר להבין מדוע למרות נתוני הצמיחה היפים, מעמד הביניים והעניים לא מרגישים כל צמיחה - אלא דריכה ריאלית במקום.

כשמס ההכנסה גבוה, הצמיחה שוויונית יותר

ניקח לדוגמה את תקופת ממשל קלינטון בשנים 1993–2000, אז ידעה ארה"ב צמיחה גבוהה בהכנסה הריאלית הממוצעת, של 4% לשנה. למעשה, כאשר מורידים את העלייה בהכנסות המאיון העליון (19.3% לשנה) כל שנותר ל־99% הנותרים הוא עלייה ריאלית של 2.7% לשנה. בתקופת גורג' בוש הבן, 2002–2007, נרשמה צמיחה שנתית של 3% בהכנסות, אך ל־99% שאינם במאיון העליון הצמיחה בפועל היתה רק 1.3%. בסופו של דבר, מאז 1976, אזרחי ארה"ב שאינם חלק מהמאיון העליון חוו צמיחה ריאלית של 0.6% בלבד בכל שנה. זה הכל.

תוצאות המחקר אינן מוגבלות רק לארה"ב. צרפת, לדוגמה, סופגת מדי פעם ביקורת מכלכלנים וממולטי־מיליונרים על המיסוי הגבוה שנהוג בה לסופר־עשירים. ואולם, כאשר משווים את העלייה ברמת החיים בה לזו של ארה"ב, מתגלה תופעה מפתיעה. ההכנסה הריאלית של משפחה אמריקאית עלתה מ־1976 ועד 2007 ב־32.2%, ואילו מקבילתה הצרפתית רשמה עלייה של 27.1%. עם זאת, כאשר מורידים את המאיון העליון, הצמיחה הממוצעת בארה"ב ב־30 שנים אלו יורדת ל־17.9% - ובצרפת רק ל־26.4%. חלום ההתעשרות האמריקאי, כמו הרבה דברים אחרים, נשמע טוב יותר בצרפתית.

אצל העשירים, אין מתאם בין השכלה לשכר

התיאוריה הכלכלית מניחה קשר בין כישורים להכנסה. אלא שבמקרה של 5% העשירים ביותר, זהו אינו המצב. החוקרים לא הצליחו למצוא קשר בין השכלת שכירים בעשירון העליון, ובמיוחד במאיון העליון, לבין התפוקה שלהם.

אז איך אפשר להסביר את השכר הגבוה שלוקחים לעצמם אנשי האחוזון העליון? הסבר מקובל הוא היעדר תחרותיות. לפי היגיון זה, בענפים מסוימים אין תחרות, לחברות יש רווחי ענק, והמנהלים והבעלים יכולים לגזור לעצמם קופון. שלושת החוקרים מראים כי בהסתכלות היסטורית, גם במדינות שהמשק שלהן נחשב לתחרותי ביותר - ארה"ב, בריטניה וקנדה - חלקו של המאיון בהכנסה הלאומית היה ונשאר מהגבוהים ביותר (17.42%, 14.25% ו־13.56% בהתאמה). במדינות שבהן יש תחרות, אבל גם מיסוי פרוגרסיבי אמיתי, השיעור קטן בהרבה - בהולנד 5.38%, ביפן 9.2%, בשבדיה 6.28% ובצרפת 8.73%. בישראל, אגב, השיעור הוא 12%.