"כל מה שחסכנו בעשור האחרון נשחק"

גיא גוטליב (40) הוא מנהל מועדוני לקוחות בחברת שופינג קארד. מיכל אשתו (37) היא תרפיסטית התנהגותית. הם גרים בשכירות בנס ציונה, "עיירה מאוד נחמדה", אומר גיא.

מה עם לקנות דירה?

"זה לחלוטין בלתי אפשרי, בטח שלא היום, אחרי עליית המחירים המטורפת. עד לפני חודש אשתי לא עבדה ולא קיבלה דמי אבטלה, וכדי לשרוד, כל חודש היינו צריכים להוציא מהחסכונות שלנו כמה אלפי שקלים. כל מה שחסכנו בעשר השנים האחרונות נשחק ככל שגדל היחס בין ההוצאות שלנו, שכל הזמן עולות ועולות, לבין המשכורת שלא צומחת. ועדים וארגונים שיש להם כוח מצליחים לשבות ולהעלות קצת את השכר, אבל במגזר הפרטי פשוט אומרים לך שלום.

משפחת גוטליב | צילום: עמית שעל

"את מיכל מטריד עניין הביורוקרטיה והמסים. היא מרגישה מאוד רע כשהיא רואה בתלוש שיורדים לי 800–900 שקל לביטוח בריאות, שלא נותן לי כלום. כל ביקור בקופת חולים עולה כסף פעם ברבעון. רופא מומחה עולה כסף, תרופות. המסים גבוהים, המשכורת נמוכה וכל דבר עולה כסף. תראי את מחיר גני הילדים הפרטיים. לא הגיוני לשלם לגן 2,200–2,500 שקל בחודש, וזה לא נגמר בזה. אם את רוצה להשאיר את הילד מעבר לשעה ארבע זו עוד תוספת".

העלויות האלה ישפיעו על ההחלטה שלכם כמה ילדים להביא?

"לא. אני לא עושה שיקול כלכלי אם לעשות ילדים. נוריד את רמת החיים. פעם חיו שלושה ילדים בחדר וגם היום אפשר. התרגלנו לרמת חיים מסוימת וקשה לרדת ממנה, אבל אשתי ואני לא מפונקים ואנחנו מוכנים לרדת בשביל ילדים".

חשבת פעם לרדת מהארץ?

"חס וחלילה. היתה לי הזדמנות לרדת ולהגשים חלום אבל ויתרתי עליה. אני מוכן להתמודד עם הכל ולהישאר פה כי זו המדינה שלי, לטוב ולרע. מה שכן, חבל שאנשים פה לא יודעים להתאגד ויחד לעשות חרם כלכלי, כמו שבמגזר החרדי יודעים לעשות מצוין".

משפחת שגיב, מודיעין

"טוב לנו עם הצרות שלנו"

רועי שגיב ואשתו יעל בני 32. היא אחות בבית החולים הדסה עין כרם, הוא עובד ב"שגיב שירותים הנדסיים", חברה משפחתית בתחום משאבי האנוש בפתח תקווה. יש להם ילדה בת שמונה חודשים, הורים תומכים כלכלית ודירה שכורה במודיעין.

"דירה היא התסכול הגדול", הוא אומר. "השכירות וההוצאות הנלוות עולות לנו 5,000 שקל לחודש, וזה לפני משפחתון, אוכל ודברים אחרים".

משפחת שגיב | צילום: ענר גרין

אתה חי ברמת החיים שאתה רוצה ומצפה לה?

"זה יותר קשה ממה שחשבתי. אני לא יכול לקנות כל דבר שאני רוצה, אבל יש דברים שהם מותרות ואפשר לוותר עליהם בלי להרגיש מסכן. מה בראש סדר העדיפויות? משפחה וחינוך".

אתה לא מאלה שחושבים שבקנדה היה יכול להיות להם טוב יותר.

"אני בטוח שפה יותר טוב לי מאשר בקנדה. יש דברים שהם מעבר לצרכים כלכליים וחומריים. יש לנו מדינה אחרי 2,000 שנה, צריך להודות כל יום על הזכות שנפלה בחלקנו, עם כל הקשיים החומריים והכלכליים. זו תחושה שגדלתי וחונכתי עליה".

איך אתה מסביר את זה שכל כך הרבה אנשים בגילך לא מרוצים מהחיים בארץ?

"אנשים משווים. תמיד הדשא של השכן נראה ירוק יותר, אבל כשאומרים לכל אחד לבחור את החבילה שלו, אתה חוזר לחבילה המוכרת שלך ואומר שטוב לך עם הצרות שלך".