אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
כשהתלוננתי שמפלים אותי לרעה לעומת אחיי, אמא אמרה: "את לא מקופחת. את בת יחידה, ובת יחידה מפנקים" צילום: איציק שוקל

כשהתלוננתי שמפלים אותי לרעה לעומת אחיי, אמא אמרה: "את לא מקופחת. את בת יחידה, ובת יחידה מפנקים"

אורנה סגל, מנכ"לית מנפאואר: "גדלתי באוויר מאד תכליתית. בגובה העיניים. בכל קיץ עבדתי במשק, במיון אפרסקים לגדלים שונים"

21.04.2011, 10:47 | דיאנה בחור ניר

נולדתי לאדרה וצבי ברקאי בתל אביב, אבל עד גיל ארבע גדלתי בתל נוף משום שאבי היה טייס בחיל האוויר. כשהייתי בת ארבע עברנו לאוגנדה במסגרת הסיוע הישראלי להקמת חיל האוויר האוגנדי, ולמדתי בגן מעורב, שהיו בו יפנים, סינים, שחורים, לבנים. זה היה בית ספר נוצרי ואני זוכרת שבבוקר כולם הלכו לתפילת בוקר בכנסייה, ואנחנו, הילדים הישראלים, עמדנו מאחור וצחקקנו. כשאחי נולד שאלתי את אמי למה הוא לא שחור. זו היתה תמימות של ילדים. כילד אתה מתרגל לקבל את השונה ממך.

"כשחזרנו לארץ הייתי בת שבע, ואבא עבר להיות קברניט באל על. גרנו בעשרת, ביישובי גדרות, בסמוך למשק של סבא וסבתא שלי ביד מרדכי. הייתי ילדת שכונה, משחקת כדורגל וכדורסל, בת בית אצל השכנים. אף פעם לא חייתי בעיר, ועד היום אני לא יודעת איך מגדלים ילדים בעיר.

1966. אורנה סגל, בת שנתיים, עם אחיה ארז, בן 7, ואמה אדרה, בגן הילדים בעשרת 1966. אורנה סגל, בת שנתיים, עם אחיה ארז, בן 7, ואמה אדרה, בגן הילדים בעשרת 1966. אורנה סגל, בת שנתיים, עם אחיה ארז, בן 7, ואמה אדרה, בגן הילדים בעשרת

"אמא היתה מאוד פעילה חברתית וקהילתית, סוחפת ומובילה, שימשה בתפקידים בצופים, היתה ראש שבט. אבא היה יותר סגור. כשהוא טס, לפעמים רק אחרי שבוע ראיתי אותו שוב בבית. אף פעם לא ראיתי בעבודה שלו משהו נחשק. אף שהיתה לי נגישות למותגים בגלל השהות שלו בחו"ל, חוץ מזוג ליוויס ואולסטאר לא טרחתי לנצל את זה. גם היום אני לא מאוד מתרגשת ממותגים.

"אבא היה מאוד מסודר. היה לו מחסן שבו הוא היה בונה שעונים מעץ זית. הוא היה עובד בעדינות ובסדר מוחלט עם ברגים, מחוגים, זה היה העולם שלו, לא היינו שותפים לתחביב הזה כילדים. אני ממש לא הייתי מסודרת. ואת חוסר הסדר בחדר שלי הוא פשוט לא יכול היה לסבול. בשלב מסוים פשוט אמרתי לו: 'הנה, סגרתי את הדלת, עכשיו אתה לא רואה'.

"גדלתי באווירה מאוד תכליתית, בגובה העיניים, שזה דבר שמלווה אותי עד היום. בכל קיץ עבדתי במשק, במיון אפרסקים לגדלים שונים, לסוג א' וסוג ב'. סבתא תמיד אמרה לי שלמדה לעבוד קשה, כי 'את יכולה להיות חולה, אבל אי אפשר לא להאכיל את הפרות'. הייתי מאוד עצמאית. בגיל 16 טסתי לבד עם חברה לניו יורק. היינו אמורות להיות בחסות אביה שהיה שם, אבל כמעט שלא ראינו אותו.

"תמיד הרגשתי ילדת סנדביץ' מקופחת, כי הייתי בת בין שני בנים. על פניו לא היה חסר לי כלום, אבל כילדה אני זוכרת שתמיד התלוננתי שדופקים אותי. חשבתי שהגדול קיבל את מלוא תשומת הלב כי הוא הבכור ושאת אחי הקטן מפנקים. אבל אמא חשבה שאני מגזימה ואמרה לי: 'אין לך מה לדאוג, את לא מקופחת. את בת יחידה ובת יחידה מפנקים'. לא קניתי את זה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות