בביירות זה לא היה קורה

אוולין ופייר בסנינו הזמינו ביום חמישי את בכירי המשק להשקת מותג תכשיטי היוקרה Etername של בתם שרה, המשווק בישראל בידי פדני. בחצר הווילה המאובזרת ברחוב גלי תכלת בהרצליה פיתוח כולם דיברו על אביגדור ליברמן וכתב האישום המתוכנן נגדו, שהתפרסם ערב קודם.

שאלתי את בעל הבית מה הוא חושב על ישראל, שבה בכל יום נחשפת פרשת שחיתות. "אני לא רוצה לעשות עסקים בישראל. אני עוסק כאן רק בפילנתרופיה. השחיתות חוגגת גם בצרפת, רק ששם לא תופסים אף אחד, כי אין שם עיתונות חוקרת. לכן זה חיובי בעיניי שבכל יום תופסים שחיתות חדשה. קח לדוגמה את הטיסות של ביבי. בצרפת לא עושים את זה? עושים, אבל לא תופסים אותך", אמר בסנינו. אחר כך הוא סיפר לי שהוא יהודי ממוצא תוניסאי, ושהוא חבר של הנשיא המודח זין בן עלי. "זה יהיה האסון הכי גדול שקרה לתוניסיה", אמר על המהפכה שם, "הם עוד ישלמו על הטעות הזאת. כואב לי לראות מה קרה, אני חבר קרוב שלו ולא מזמן ביקרתי אותו. גם ליהודים זה לא טוב".

מימין נעמי וזאב וורמברנד, רות שטרית ופייר בסנינו | צילו: אוראל כהן

שרה בסנינו סיפרה שהיא עושה עסקים בדובאי, בקטאר ובלבנון, שם "התכשיטים שלי מצליחים מאוד בקרב האוכלוסייה העשירה. בכלל, אני מתרשמת שבלבנון מתלבשים בהרבה יותר שיק וסטייל, ושמים דגש רב יותר על לבוש רשמי". לא נותר לי אלא להסכים איתה.

על הדשא פגשתי את עמי וליזיקה שגיא. שאלתי אם הם חושבים שהם פאואר קאפל, וליזיקה אמרה: "אם שנינו נשב עליך יחד, תבין איזה פאואר יש לנו". שאלתי על שידוך בין בנם טדי שגיא לשרה בסנינו, וטדי אמר: "הבנו שהיא פנויה והצענו לטדי, אבל הוא לא מעוניין בקשר בימים אלה". אמרתי להם שזה מאוד חבל, כי הם בעצם שכנים, ויש פה גם כסף, והם אמרו שכסף זה לא מה שמשנה.

דני פדני | צילו: אוראל כהן

באחת הפינות בחצר הוצבו לראווה התכשיטים המדוברים. רוב הפריטים היו יקרים מ־400 אלף שקל. אילי הקולנוע והמוזיקה פנינה ומשה אדרי בחנו שרשרת משובצת יהלומים. פנינה אמרה למשה שהיא מוצאת חן בעיניה, ומשה לחש לי: "כדי לקנות לה את זה אני אצטרך להפיק שני סרטים ישראליים שירוויחו טוב".

פנינה ומשה אדרי | צילו: אוראל כהן

כדי לחזור למציאות מחירים שפויה יותר פניתי לזאב וורמברנד מרבוע כחול, שהסביר לי שהם זולים משופרסל ב־17 שקל. זהו? תמהתי, 17 שקל? בשביל זה כל הטררם של ויקי קנפו נגד צביקה הדר? "כן", הוא אמר, "לעתים אף פחות. הכל בגלל רמי לוי, שהכניס אותנו לעולם הדיסקאונט. אגב, במקומות שבהם הוא פועל אנחנו זולים גם ממנו, אבל איכשהו יוצא שבסקרים הוא יותר זול. אני יודע למה, אבל לא אסביר". ניסיתי להתעקש, לא עזר.

אחרי מנת הפתיחה, ובאמצע תצוגת האופנה, ראיתי את שלמה ועתליה שמלצר עוזבים. שאלתי את שמלצר למה שלא יקנה לאשתו איזה תכשיט, והוא אמר: "למזלי היא לא אוהבת תכשיטים". היא, מצדה, ביקשה להסביר את העזיבה: "נורא קר לנו, אי אפשר לשבת ככה".

עד מהרה החלו בכירים נוספים להיעלם, והשתמשו באותו תירוץ. ברוריה, אשתו של דודי ויסמן, התלוננה באוזניי: "מה זאת האטיות הזאת? כבר 11 בלילה, אנשים עייפים". המרמור ניכר גם בשולחנות, ולרגע היה נדמה לי שאני תקוע בטיסת שכר לטורקיה שמתעכבת על המסלול. מתברר שאם קצת מקשים על הבכירים, הם מתחילים להתנהג כמו ישראלי מצוי. בינתיים במטבח, השף אורי לוי, שהוטס במיוחד מחו"ל כדי להתקין ארוחה של שמונה מנות, עמל במרץ על המנה השלישית, עד שאחת המלצריות נכנסה ואמרה: "אל תטרח, רוב האורחים עזבו".

ואמנם, בשלב הזה, רק האורחים הצרפתים נשארו, והבסנינואים התאכזבו. הרגשתי חובה להישאר, גם אם אהפוך לנציב קרח. חברה של שרה בסנינו התלוננה: "איזו מנטליות יש פה?". הסברתי לה בנימוס שהישראלי - עני או עשיר, זקן או צעיר - אוהב לאכול רק בבופה, כמה שיותר מהר, ואז הוא הולך. "בביירות זה לא היה קורה", היא הבהירה.