שתי קושיות לחג השני

מי צריך להרוויח מהמועדון?

ססק פאברגאס, הכוכב של ארסנל והשחקן שבהרבה מובנים עליו התבסס המודל שארסן ונגר בנה בקבוצה, יצא בראיון לא מאושר נגד "הדרך של ארסנל". הוא טען שהקבוצה לא יכולה לעשות את "הצעד האחרון" ולזכות בגביעים בגלל שאין לה מספיק שחקנים איכותיים, ושהמנג'ר בוחר שלא להוציא מיליונים בשוק ההעברות כדי להביא שחקנים מוכחים. ססק אף ציין כי אם ונגר היה מאמן בספרד, אחרי 6 שנים ללא תואר הוא היה מפוטר.

הדברים של ססק מגיעים במהלך חודשים בהם הקבוצה מאכזבת את אוהדיה פעם אחר פעם, מאבדת יתרון במגרש בדרכים מגוחכות ונראית עייפה וחסרת אוויר לנשימה. הדברים מגיעים גם לאחר שסטן קרונקי, המיליארדר האמריקני, רכש את המועדון מידי הדירקטורים שהחזיקו מניות במועדון שנים רבות – חלקם נצרים לבעלי מניות בקבוצה הוותיקה עוד מהתקופה הוויקטוריאנית.

ארסנל נחשבת למופת לניהול – מודל בר קיימא בעולם כדורגל מוטרף המתוחזק בכספי אוליגרכיים ושייח'ים. המודל הארסנלי עובד היטב כבר 30 שנה. עובד היטב ברמה כזאת שהבעלים לא היו צריכים במשך כל ה-30 שנה הללו להכניס פני אחד לקופת ארסנל והם עשו אקזיט עם רווחים אדירים. רק מהמכירה לקרונקי קיבל פטר היל ווד, היו"ר, 4.7 מיליון ליש"ט, ליידי נינה ברייסוול סמית' קיבלה 116 מיליון ליש"ט, דני פיזמן, שמת מספר ימים אחרי המכירה, קיבל 117 מיליון ליש"ט שהועברו למשפחתו. התשואה אדירה ביחס להשקעה הראשונית שלהם בארסנל.

בסופו של דבר, הדירקטורים עשו עבודה נהדרת בגיוס כספים מהאוהדים, כדי לא להכניס כסף של עצמם לקבוצה ולמכור אותה ברווח אישי אדיר.

אי אפשר להגיד שהדירקטורים לא עבדו קשה כדי להפוך את ארסנל לקבוצה המכניסה ביותר באנגליה (אם מחשבים את עסקי הנדל"ן שלה) ולאחת מהקבוצות השוות בעולם. אבל רובם קיבלו את המניות במועדון מהמשפחות שלהם, שהגיעו למועדון, אי שם בסוף המאה ה-19, כדי לתפקד כ-custodians (אופרוטופוסים) של המועדון.

הם היו אמורים לשמור על האינטרסים לטווח הארוך של המועדון - וייתכן שעשו זאת, אבל בעשורים האחרונים הנטל הכספי נפל בעיקר על האוהדים. כלומר, את הרווח הגדול הם עשו על חשבון האוהדים, שמשלמים על הכרטיסים היקרים ביותר בכדורגל העולמי. האופרוטופוסים עצמם לא עשו השקעות גדולות כדי לחזק את הקבוצה, שבתור אחת מהמכניסות בעולם צריכה להיות תחרותית יותר ממה שהיא כיום.

תגידו "השקעה נבונה"? אולי – אבל האם היא הוגנת לאוהדים – אלו שבזכותם המועדון קיים. האוהדים, של ארסנל, שבעונה הבאה יסבלו מהעלאה של כ-6% במחירי הכרטיסים, סובלים מקבוצה שיש לה המון כסף אבל לא מקצה מספיק כדי להחזיק בה שחקנים מנוסים שיעזרו לה לזכות במשהו. זה כמובן, מוביל אותנו לשאלה הגדולה - מי אמור להרוויח מזה שהמועדון מרוויח? זה מוביל גם לשאלה אחרת. גדולה יותר.

למי כדאי שהמועדון יהיה שייך?

בוא נבחן את רשימת 20 המועדונים השווים ביותר החדשה של מגזין פורבס. בין חמשת המועדונים השווים ביותר שלושה בבעלות של אוהדים (ריאל מדריד, ברצלונה ובאיירן מינכן). מנצ'סטר יונייטד נסחרה בבורסה וכיום בבעלות משפחה שהכניסה את המועדון לחובות אדירים. ארסנל נסחרת עדיין בבורסה. לאוהדים יש אחוזים בה.

בסך הכל, 8 מ-20 המועדונים בבעלות אוהדים. מועדונים אחרים, כגון ליון, מארסיי וטוטנהאם חיים בעיקר בזכות האוהדים שלהן – שמספקים לה מספיק הכנסות כדי לא להצטרך כספים של מיליארדר זה או אחר כדי להתקיים.

שאר הקבוצות ברשימה – מילאן, צ'לסי, יובנטוס, אינטר ומנצ'סטר סיטי בבעלות של אינדבדואל עם סכומי כסף אדירים. הן גם הקבוצות שמפסידות את הסכומים הגדולים ביותר – כי זה לא משנה כל עוד יש שוגר דאדי שמכסה את אותם הפסדים.

אז מה כדאי למועדון להיות – חברה פרטית בבעלות של איש אמיד או קופוארטיב שפועל במסגרת דמוקרטית? אין ספק שהמועדונים שאינם בבעלות מיליארדר או מולטי מיליונר שווים יותר, מכניסים יותר, בריאים יותר ובסופו של דבר גם יותר בריאים יותר לכדורגל. וזאת כיוון שהמודל עוזר להשיג יותר ספונסרים ויותר מספונסרים – שמקבלים להיות מזוהים עם ערכים ונאמנות אוהדים ולא עם מיליארדר זה או אחר.

בנוסף, מועדונים בבעלות אוהדים מצליחים לייצר תחושת קהילתיות ורגש השתייכות שלא קיים בשום ארגון פרטי, זה או אחר. הם נוגעים הרבה יותר טוב במהות של הכדורגל – שלמרות הכסף הגדול הוא אינו עסק או אגו טריפ פרטי אלא פעילות חברתית.

ועכשיו לקושייה: למה ההתאחדות לכדורגל לא עושה שום דבר כדי לעזור לקבוצות ועמותות אוהדים?