גזענות בספורט היא עניין טיפשי

גזענות היא דבר נוראי. מחלה של האנושות שהובילה, בין השאר, גם לשואה - אותה אנחנו מתחילים לציין הערב.

גזענות בספורט היא פשוט עניין טיפשי.

כשרד אורבך, המאמן האגדי של בוסטון סלטיקס, הפך את ארל לויד לשחקן האפרו-אמריקאי הראשון ב-NBA, הוא לא עשה זאת מסיבה הומניטארית או שהיה פעיל זכויות אדם גדול. הוא עשה זאת בגלל שהוא הבין שברגע שהוא פותח מאגר נוסף של אנשים מהם הוא יכול לבחור שחקנים, זה יעזור לו לנצח. וזה עזר. הסלטיקס שלו הפכו לקבוצה הטובה בכל הזמנים.

כשדון הוסקינס, המאמן האגדי של טקסס ווסטרן, החליט לשחק עם חמישה שחקנים שחורים בגמר טורניר ה-NCAA ב-1966 - החלטה "שערורייתית" בתקופה בה שחורים עדיין ישבו בחלקו האחורי של האוטובוס בחלקים נרחבים בארצות הברית, הוא עשה זאת כיוון שלפיו הם היו השחקנים הכי טובים שלו. "פשוט רציתי לנצח את המשחק", אמר. והוא ניצח.

בכלל, בספורט - כאשר מתקבלת החלטה שוברת מוסכמות לשחק עם בן מיעוטים כלשהו - זה בגלל שהוא טוב מספיק ולא בגלל שהוא בן מיעוטים. ובדרך כלל, פורצי הדרך גם נהנים מהצלחה מקצועית.

זה רק הגיוני. קבוצה שבוחרת שחקנים מחבורה של 30 אנשים כנראה תהיה טובה יותר מקבוצה שבוחרת את השחקנים שלה מחבורה של 10 אנשים.

בצרפת סוערות הרוחות כיום כיוון שההתאחדות לכדורגל הצרפתית (FFF) דנה בהשמת מכסות על מספר השחקנים השחורים ואלו ממוצא צפון אפריקאי בנבחרות הצרפתיות. זו ככל הנראה היתה הצעה שבסופו של דבר נדחתה אבל דנו עליה ברצינות.

עזבו לרגע את הגזענות הבוטה בדיון מסוג זה. ההיגיון הספורטיבי אמור להביא לכך שהאחראים להעלאת הרעיון יפוטר. לא רק בגלל שהוא גזען, אלא גם בגלל שהוא פגע בסיכויים של הנבחרות לנצח.

וכן, גם אוהדי בית"ר ירושלים שלא רוצים מוסלמים בקבוצה שלהם - פוגעים בסיכויי הקבוצה שלהם לנצח.