מתפרות הנוסטרו

את שמו של גדעון הרטשטיין שמעתי לראשונה לפני כשנה וחצי, כאשר כתבתי על סוחרי הנוסטרו בשוק ההון הישראלי. הרטשטיין הוזכר אז על ידי גורמים בתעשייה כבעל המניות המרכזי בחברת המסחר מטריקס ABC וכסוחר לשעבר שמבלה את רוב ימיו בלונדון. אבל כמעט אף אחד בתעשיית הנוסטרו המקומית הקטנה והחשאית שהתפתחה כאן ב־15 השנים האחרונות, שכולם בה מכירים את כולם, לא ידע לספר עליו הרבה. עובדה זו נבעה בחלקה מכך שהרטשטיין מתגורר רוב הזמן באנגליה והטריידרים (סוחרים) שלו אינם פועלים בשוק הנגזרים הישראלי, אבל התרשמתי גם שמטריקס נתפסה בעיני סוחרי הנוסטרו המקומיים כחברת מסחר זניחה שמעסיקה טריידרים בתחילת דרכם וטרם פיצחה את הדרך לצבור רווחים משמעותיים.

אלא שהמציאות, מתברר, שונה לחלוטין. מבדיקת "מוסף כלכליסט" בחודשים האחרונים עולה כי פעילותו הישראלית של הרטשטיין (58), שמתגלמת במטריקס הלא מאוד משגשגת, היא רק נדבך קטן בבית החרושת לסוחרים שבנה במרוצת העשור האחרון. הרטשטיין בעצם יצר מודל עסקי רווחי, חובק עולם - יש גם יאמרו שנוי במחלוקת. בפשטות אפשר לקרוא לזה מיקור חוץ של תעשיית הנוסטרו (תעשייה של סוחרי ניירות ערך המבצעים פעולות בהון העצמי של החברה, בדרך כלל בשדות מתוחכמים ומסוכנים. ראו מסגרת). כי הרטשטיין הבין משהו שאף אחד אחר לא הבין לפניו - שבתנאים המתאימים, הרבה סוחרי נוסטרו שמרוויחים מעט כל אחד יכולים לשלשל לכיסו לא פחות, ואולי יותר, ממעט סוחרים מבריקים שמצליחים להרוויח הרבה. כל מה שנדרש כדי שהשיטה שלו תצליח היה להתרחק מהמרכזים הפיננסיים של לונדון, ניו יורק ותל אביב למקומות שבהם נמצאים הפועלים השחורים של העולם - הודו, סין ומזרח אירופה. שם יכול היה לגייס כאוות נפשו סוחרים רבים ומוכשרים במחיר נמוך, ולכבול אותם אליו בהסדר עמלות ייחודי ורווחי מאוד שפיתח. בפיננסים בדיוק כמו בענף הטקסטיל.

הרטשטיין בחדר המסחר שלו בבני ברק | צילום: עמית שעל

כך הקים הרטשטיין את קבוצת GHF (ראשי התיבות של גדעון הרטשטיין פייננשל), שבה הוא מחזיק היום באופן בלעדי, ולדבריו הרוויחה בשנה שעברה רווח נקי של "בין 50 ל־100 מיליון דולר". לפי הערכות של גורמים בשוק, מדובר בכ־80 מיליון דולר - נתון שרק מעטים בעולם הפיננסים הישראלי מתקרבים אליו.

בתי החרושת של גדעון

הרטשטיין גבוה, שיערו מסורק בקפידה והמשקפיים שלו משדרים איפוק. חולצת הפסים המכופתרת שלו טמונה עמוק בתוך מכנסיו, לחיצת היד שלו רובוטית, והחיוך בזווית פיו נדמה מעט מכני. בקלות אפשר לדמיין אותו כאחד מאלפי הבנקאים הבריטים היוצאים מדי יום מהרכבת התחתית של לונדון. גורמים שעבדו עמו מתארים אדם מסודר ומנומס בצורה יוצאת דופן לבית גידולו הישראלי. "ג'נטלמן", אמרו כמה מהם. אלא שבו בזמן הוא מתואר גם כאדם מוכוון מטרה, בעל יכולת להסתגל למצבים חדשים ולפעול היטב גם בסביבה לא מוכרת - או במילים אחרות, אדם שנהנה מכישרון האלתור הישראלי המפורסם. "אל תטעה בו. הוא אמנם נראה אנגלי אבל הוא מושבניק", אומר עליו סוחר ותיק שעבד איתו בעבר.

אנחנו מתמקמים במשרד קטן של אחד המנהלים בחברה, שממנו משקיף הרטשטיין על עשרות סוחרי הנגזרים הישראלים שבאותם רגעים יושבים מול מסכים ומשחקים בכספו של הרטשטיין בבורסות שונות בעולם. רובם סוחרים בחוזים עתידיים על הריבית או הקפה והקקאו בבורסת הנגזרים של לונדון (Euronext Liffe), חלקם סוחרים בחוזים עתידיים על שערי הריבית בבורסת הנגזרים של פרנקפורט (Eurex), וחלקם סוחרים בבורסות הנגזרים של ניו יורק (NYMEX) ושיקגו (CME ו־CBOT), שם נע מסחר הנגזרים מחוזים עתידיים על שער היורו־דולר עד חוזים על מחירי התירס, החיטה והשעורה.

אז איך בעצם עובדת השיטה שלו? אף שמדובר באחד מגופי הנוסטרו הגדולים בעולם מבחינת מספר הסוחרים המועסקים בו, הרטשטיין מעולם לא דיבר עם התקשורת על האופרציה שבנה — עד השבוע שעבר. הדממה הממושכת הזאת נסדקה אז, כאשר נפגשנו במשרדי מטריקס (ששינתה בינתיים את שמה ל־GHF Capital) במגדלי ב.ס.ר בבני ברק. כאן הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט" איך עובד פס הייצור שלו, שבמרכזו עומדים 700 סוחרים שהוא מעסיק בשבע מדינות ברחבי העולם. רק כדי לסבר את האוזן: בחברת הנוסטרו הגדולה ביותר בישראל, ברק קפיטל, מועסקים כ־100 סוחרים בלבד.

הטריידרים שיושבים מסביבנו במשרדים בבני ברק - רובם בוגרי אוניברסיטאות בני 25 עד 29 - הם רק חלק קטן מפס הייצור העולמי הזה. המסה המרכזית של סוחרי קבוצת GHF נמצאת בהודו, שם סוחרים עבור הרטשטיין כ־400 צעירים בחמישה חדרי מסחר שונים. נוסף על כך הקבוצה מעסיקה כ־150 טריידרים בסין, כ־100 בשלושה סניפים בישראל (בני ברק, חיפה ונצרת), והשאר ברומניה, בהונגריה, ובסניף המזרח־אפריקאי באי מאוריציוס (שם נפתח חדר המסחר כדי ליהנות מהטבות מס שלהן זכאי הרטשטיין על רווחיו בהודו בשל אמנת מס בין שתי המדינות). לדברי הרטשטיין, בשנה הקרובה הוא מתכוון לגייס עוד כ־300 סוחרים שיפעלו בחדרי מסחר שיקים בברזיל.

סוחרים של הרטשטיין בשנגחאי. "בלונדון לא כדאי לי להשקיע בסוחר כי מחר הוא יכול ללכת למישהו אחר. בכלכותה הם תקועים איתי"

מדוע הוא פועל כך? כי הרטשטיין, כאמור, השכיל להבין נקודה רווחית מאוד. הוא הבין שבעידן שבו עולם הנגזרים נשלט על ידי מכונות מסחר מתוחכמות, שרק משתכללות מיום ליום, אף סוחר בשר ודם, מוכשר ככל שיהיה, לא יצליח לנצח בכלים שלהן. ולכן לא צריך בכלל לנסות. תחת זאת, פיתח מודל שמאפשר לו להרוויח לא על חשבון אותן מכונות, אלא על חשבון הבורסות - ועל חשבון מאות הסוחרים הקטנים שלו. הסוד טמון בהיקפי המסחר הגדולים מאוד שהוא מייצר, שבזכות שיטת התמריצים של הבורסות עצמן ושיטת עמלות הסליקה שפיתח משלשלים לכיסו יותר כסף מ"עשיית מכה" מדויקת בהיקפי מסחר קטנים יותר.

הסוד הוא בעמלות

כדי להתחקות אחר שורשיה של GHF יש לחזור כמה עשורים לאחור, לאמצע שנות השבעים, כאשר בתום שירותו הצבאי החליט הרטשטיין, בן מושב ציפורי, לנסוע ללמוד בארצות הברית. כיוון שאחד מדודיו התגורר בשיקגו, נרשם לאוניברסיטת נורת'איסטרן אילינוי שבעיר, שם התמקד בלימודי כלכלה. שם גם פגש סטודנטית יהודייה בשם ג'ואן כהנמן, שאחיה, ריי, היה אחד הברוקרים המוכרים בעיר, והתחתן איתה.

עם סיום לימודיו הצטרף לעסק המשפחתי והחל לסחור בחוזים עתידיים על הריבית. ב־1978 רכש מושב בזירת המסחר בבורסה ב־85 אלף דולר, ולדבריו היה לסוחר הזר הראשון בבורסת הסחורות של שיקגו. חמש שנים מאוחר יותר, אחרי הולדת שני בניו הבכורים (כיום הבכור לומד לדוקטורט בפילוסופיה, והשני הוא מנהל בקבוצה. גם בתו, סיגל, עובדת בחברה, ובן נוסף משרת בחיל הים), חזר ארצה, ניסה להשתלב במיזמים עסקיים שונים אך לא מצא את מקומו וב־1986 נסע ללונדון וסחר בנגזרים בבורסת ה־Liffe. ב־1988 חזר ארצה וגויס לחברת אגם, שנשלטה על ידי בנק הפועלים והוקמה כדי לסחור בהון העצמי של הבנק. באותם ימים גייס הבנק כמה סוחרי נוסטרו, שהמוכר שבהם הוא יעקב הרפז, אחד מסוחרי הנגזרים הוותיקים בישראל, אולם בין בכירי הבנק לסוחרים נוצרו חיכוכים ולאחר שלוש שנים היא נסגרה. אדם שסחר עם הרטשטיין באגם סיפר ל"מוסף כלכליסט" כי "גדעון לא מאוד הרשים אותי כסוחר. הוא היה סוחר טכני במהותו. היו בקבוצה ההיא סוחרים טובים ומבריקים ממנו".

עם סגירת אגם חזר הרטשטיין ללונדון. הוא טווה קשרים בבורסת ה־Liffe וב־1997 אף מונה לדירקטור בה, אולם חוג לקוחותיו נותר מצומצם יחסית. הוא לא יכול היה להמשיך ולהתקיים בשוק התחרותי ההוא אם לא היה מגיע לפתרון יצירתי. ואז הגיעה ההברקה: הוא ישכור סוחרים שיסחרו עבורו, ישלם להם משכורת וייהנה מהרווחים, אבל גם יחייב אותם לסחור דרכו ולשלם לו עמלות סליקה. אחרי 15 שנה בשוק המסחר בארצות הברית, בישראל ובבריטניה השיג את האישורים הרגולטוריים הנדרשים והקים בלונדון את חברת GHF Financials, המתמחה בסליקה של עסקאות בשוק הנגזרים. הסולק הוא בעצם הגוף שדרכו מתבצעת העסקה בין המוכר לקונה, והוא גובה עמלה - בדרך כלל בין סנטים אחדים לעשרות סנטים לכל עסקה, בלא קשר להיקפה - בעבור התיווך ובעבור הנשיאה בסיכון במקרה שבו אחד הצדדים לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו. זו היתה השיטה הראשונה של הרטשטיין להרוויח על חשבון סוחריו. בנוסף, החל לנכות מהבונוסים שלהם באופן קבוע את עלות השימוש בתוכנות המסחר שרכשה GHF - ניכוי שמקובל באירופה, אבל פחות בארץ. לדברי אחדים מסוחריו בארץ, סכומי הניכוי האלה מגיעים לאלפי שקלים בחודש.

סוחרים של הרטשטיין בבודפשט

"לכל טריידר נפתח חשבון. הוא מקבל משכורת ויש בונוס על הרווחים, אבל מהבונוס יורדות עמלות עבור כל העסקאות שהוא עשה, מעבר לתשלומים עבור השימוש בתוכנות", מספר צעיר שעבד בעבר עבור הרטשטיין במשך שנה. אותו טריידר מספר כי בתחילה לא ידע כי הרטשטיין הוא בעליה של חברת הסליקה שלה הם משלמים את העמלות. "בהתחלה לא ידענו את זה, אבל לאט לאט התחלנו להבין", מוסיף סוחר אחר שעבד בחברה מאז הקמתה ולמשך כמה שנים.

כשאני שואל את הרטשטיין אם הניכויים שסופגים הסוחרים אינם בעייתיים, הוא מדגיש כי "במשכורת אני לא נוגע". זה נכון. אלא שלדברי הסוחרים, טריידר מפסיד "צובר חוב", ועד שלא ישלם את חובו לא ייהנה מהבונוסים. "אם סוחר הפסיד במשך רבעון סכום של עשרת אלפים ליש"ט וברבעון שאחריו הוא הרוויח, אז קודם הוא יצטרך להחזיר את עלויות התוכנה והעמלות בגין התקופה שבה הפסיד, ואז את העמלות ועלויות התוכנה של הרבעון שבו הרוויח, ורק אז יקבל את הבונוס", מספר סוחר לשעבר בחברה.

סיגל הרטשטיין, בתו של גדעון המכהנת כמנהלת בחברה, אמרה בתגובה: "סוחרי הנוסטרו שלנו הם עובדים לכל דבר עם שכר בחברה. אנחנו לא גובים מהם עמלות. בחישוב הבונוס אנחנו מתחשבים בעלויות מסחר שונות".

מרוויח שלוש פעמים

המודל הזה שנוי במחלוקת. חשוב להבין כי בעוד שרוב חברות הנוסטרו מנסות למזער את גובה העמלות ככל שניתן, להרטשטיין יש לכאורה תמריץ שאלה יהיו גבוהות יחסית, כיוון שכל סוחר מחויב לסחור אך ורק דרכו. מעבר לכך, בעוד שחברות נוסטרו אחרות יעדיפו לתמרץ סוחרים על פעילות רווחית ומדויקת, להרטשטיין יש גם אינטרס לתמרץ את הסוחרים שלו לסחור הרבה ככל שאפשר, משום שהוא מקבל מהבורסות השונות חלק מעמלת ההחזר (rebate) עבור כל פעולה שאחד מהסוחרים שלו מבצע - בין אם מדובר בפעולה מרוויחה או מפסידה. מנגנון ה־rebate נפוץ מאוד בעולם המסחר, ונועד לתמרץ גופים שיכולים להזרים נזילות אל השוק. כך הביא המנגנון של הרטשטיין לכך שהוא מרוויח שלוש פעמים מכל פעולה מרוויחה של סוחר שעובד עבורו. ראשית, הוא זוכה למרב הרווח, שנית, הוא מקבל עמלת סליקה מהסוחר, ולבסוף הוא גם נהנה מה־rebate שמעניקה הבורסה לגופי מסחר המזרימים נזילות. על פעולה מפסידה הוא מרוויח רק את העמלות.

חדר המסחר במאוריציוס. "כולם חולמים על הכסף הגדול"

"הם לחצו עלינו בהיקפים, לסחור כמה שיותר כדי שנשלם עמלות", אומר טריידר שעבד בחברה לפני כמה שנים. "מה שעוד בעייתי הוא שהעמלות שגדעון גבה לא היו זולות. לפני כמה שנים היתה התקוממות של סוחרים והעמלות נחתכו בחצי אבל עדיין היו גבוהות מחלק מהמקומות בענף. זו הסיבה שהרבה אנשים עזבו אותו. אחרי שעזבתי את העבודה שם הגעתי לפגישה עם בעלים של חברת נוסטרו אחרת, וכשהוא שמע כמה עמלות אנחנו משלמים הוא פשוט צחק עליי. אבל זה המודל העסקי של גדעון. הוא מצליח להחזיק את המקל משני קצותיו. מה אני אגיד לך, גם זו שיטה".

"אצל גדעון הכל מבוסס על משמעת. העובדים שלו הם לא סוחרים אלא פועלים, אנשים שמנענעים את המסך כדי להוציא כמה לירות", אומר אחד מסוחרי הנוסטרו הבכירים בישראל. "הוא אומר לך לשבת ליד המסך, לסחור בנכס אחד, לקנות במחיר כזה ולמכור בשביל להוציא כמה גרושים. כך נעשות הרבה פעולות והוא נהנה מהעמלות, וגם אם יש הפסדים, הם לא גבוהים מדי".

"הסוחרים בלונדון מפונקים"

השיטה הזאת עבדה בלונדון במשך כמה שנים, אך התפתחות האינטרנט הביאה את הרטשטיין להבין כי אין שום סיבה להחזיק סוחרים יקרים בלונדון כשאפשר להחזיק צעירים זולים הרבה יותר במקומות אחרים. הוא גם לא אהב את מוסר העבודה שלהם. "הם היו מפונקים", הוא אומר.

מה זה נוסטרו? שוק מסוכן עם פוטנציאל רווח עצום בתחילה נעשה המסחר בנגזרים ככלי לגידור סיכונים, אבל בשל העובדה שטריידרים הבינו כי הם יכולים לסחור בנגזרים עם הון נמוך משמעותית מזה שהיה נדרש לו היו צריכים לרכוש את הנכס עצמו, נהפך המסחר בנגזרים למגרש תנודתי ומסוכן שי אספריל, תגובה אחתלכתבה המלאה

מההבנה הזאת הגיעה הפריצה הגדולה שלו. ב־2002 הקים את חברת מטריקס ABC עם איתי סימקין ואילן גוטסמן, סוחרים שפגש בלונדון ושלא היו מעורבים בחברות האחרות של הרטשטיין. מאוחר יותר הצטרף אליהם גם יאיר המבורגר, באמצעות הראל השקעות. לפני שנה מכרו השלושה את מניותיהם להרטשטיין, שנותר הבעלים היחיד גם של החברה הישראלית. ב־2004 כבר פרץ ליעדים זולים יותר. תחילה באה הודו, ולאחריה הגיעו הונגריה וסין ורומניה ומאוריציוס. בכל המדינות נותר הרעיון כשהיה: לך ליעדים עם אנשים צעירים ורעבים, עדיף במקומות שבהם לא תהיה לך תחרות אך תהיה לך גישה לאוכלוסייה משכילה, הכשר אותם לסחור בבורסת הנגזרים, שלם להם שכר בסיס סביר ובקש מהם לבצע כמה שיותר עסקאות, כשאתה הברוקר הבלעדי שדרכו הם יכולים לסחור.

כדי למצוא סוחרים רעבים וזולים, הרטשטיין הקפיד כאמור להגיע למקומות שבהם אין לו מתחרים. זו הסיבה שהוא נמצא בניו דלהי, בבנגלור ובכלכותה, אבל לא במומבאי, שהיא המרכז הפיננסי של הודו. זו הסיבה שבישראל הוא גם בחיפה ובנצרת, היכן שאפשר למצוא בוגרי טכניון שמעוניינים להישאר בצפון או ערבים ישראלים שיתקשו למצוא עבודה בסיטי של תל אביב. זו הסיבה שהוא נמצא ברומניה והונגריה, אבל לא בצ'כיה, שם קיימת חברת מסחר כמו RSJ, שעליה נכתב ב"מוסף כלכליסט" לפני כחצי שנה. "אני לא רוצה להתחרות במרכזים הפיננסיים. בלונדון לא כדאי להשקיע בסוחר כי מחר הוא יכול ללכת למישהו אחר, בעוד שבכלכותה הם תקועים איתי", הוא אומר.

ואכן, כיוון שדאג לכך ש־GHF תהיה אחת האלטרנטיבות היחידות בערים שבהן היא פועלת, יש להניח כי גם אם אותם טריידרים בהודו, סין ומזרח אירופה יידעו על המודל העסקי הזה, הפוגע בהכנסותיהם, הם לא יעשו דבר משום שאין להם אלטרנטיבה טובה יותר.

רוב הטריידרים האלה הם צעירים נמרצים החולמים על כסף גדול. הם מקבלים שכר בסיס שמשתנה משנה לשנה (לדברי הרטשטיין שכר הבסיס בישראל עומד כיום על כ־10,000 שקל בחודש, ובהודו וסין על הרבה פחות) ואחוזים מהרווחים שהם מפיקים. הם מסתנוורים מהסיפורים על סוחרים שמרוויחים בשנה מאות אלפי שקלים, ועל הסוחר ההודי שבשנה שעברה הרוויח יותר ממיליון דולר. יש כאלה, אבל לרוב המציאות היא אחרת, והם נתקלים באופרציה קרה ומחושבת.

רובם למדו מדעים מדויקים, הנדסה וכלכלה באוניברסיטאות המובילות במדינותיהם, ובכל זאת מעדיפים לרתום את הכישורים האנליטיים שלהם למסחר בנגזרים. "זה לא נכון שהם לא מייצרים כלום. הסוחרים האלה מייצאים את החוכמה שלהם ומכניסים לישראל או למדינות שלהם כסף", מתגונן הרטשטיין כשאני שואל אותו אם לא מדובר בבזבוז מיטב המוחות האנליטיים לפעילות עקרה מבחינה יצרנית. "זו עבודה קשה מאוד ואין אצלנו ביטחון תעסוקתי", הוא מודה. "בשנה הראשונה אנחנו מפטרים 60% מהם, וגם אלה שנשארים לא נשארים במקצוע הזה שנים. אבל מי שטוב יכול בפרק זמן של כמה שנים לצבור ביטחון כלכלי". חשוב גם להדגיש כי הכסף שבו הם סוחרים הוא של הרטשטיין ולכן הסיכון כולו על כתפיו. "הוא מביא את הכסף, ואם הם מפסידים, אז הם מפסידים את הכסף שלו. איך שאני רואה את זה, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. זה נראה לי לגיטימי", אומר יועץ פיננסי שעבד בעבר מול GHF.

"העולם כולו פתוח בפניי"

אף שכבר נהפך לאחד הישראלים העשירים בעולם הפיננסים, הרטשטיין מבקש להמשיך הלאה. כיום כ־35% מהמסחר של הקבוצה מתקיים בבורסת ה־Liffe בלונדון - שם הוא אחראי לכ־6% מהמסחר, או כ־250 אלף חוזים ביום, עובדה ההופכת אותו לסוחר השני בגודלו בבורסה הזאת, אחרי RSJ.

אלא שבשנים האחרונות נדד חלק גדול מהמסחר מאירופה לבורסות הנגזרים בארצות הברית, שם אינו מוסמך הרטשטיין לשמש כברוקר הנהנה מעמלת סליקה. כדי לשכפל את המודל המצליח מלונדון הוא עמל בימים אלה על השגת האישורים הרגולטוריים להקמת מסלקה בבורסות בשיקגו ובניו יורק. בהתחשב בכך שלאחר הקמת חדרי המסחר בברזיל, המסחר בצפון אמריקה צפוי להפוך למרכזי יותר (כיום עומד המסחר שם על 40% מהיקף המסחר של הקבוצה), קבלת האישורים הללו עשויה להניב להרטשטיין עוד מקור הכנסה עצום.

מעבר לכך, בימים אלה מנסה הרטשטיין לפתח מודלים מתמטיים שיאפשרו לו להפוך לשחקן אלגו־טריידינג. אלא שגם כאן, להבדיל מישראלים שמבצעים את הפיתוח בעזרת מתמטיקאים ומהנדסים מקומיים, הרטשטיין בוחר לעשות את הפיתוח דווקא עם פרופ' ג'איאדווה מהמחלקה להנדסת אלקטרוניקה ב־IIT (המכון הטכנולוגי של הודו, שנמצא בניו דלהי), ולא מתבייש להודות כי הסיבה העיקרית לכך היא המחיר. "אני לא משלם לו כדי שיהיה לו תמריץ לעבוד ולפתח, אבל אם זה יצליח הוא ירוויח הרבה", הוא אומר.

הרטשטיין מנסה גם לשלוח זרועות תמנון כדי לצבור קשרים בסין. הוא אחד הישראלים היחידים, אם לא היחיד בהם, שהצליח לחדור לתעשיית הפיננסים הסינית, הכפופה לרגולציה קשה. לבד מ־150 הסוחרים שעובדים עבורו בבייג'ינג ושנגחאי, הוא מספר כי הוא עומד להשקיע כמה מיליוני דולרים בסטארט־אפ סיני בשם GFT (Global Financial Technology)שהוקם ב־2010 ועתיד לשמש כסוכנות ידיעות פיננסית. לדברי הרטשטיין, שעתיד לקבל בתמורה להשקעה כ־10% ממניות הסטארט־אפ, GFT נוצר כאלטרנטיבה לסוכנויות הידיעות הזרות דוגמת בלומברג או רויטרס, שאיתן מעדיפה הממשלה הסינית לא לעבוד. לפי חזונם של המשקיעים בסטארט־אפ, GFT ייהפך לסוכנות הידיעות הכלכלית המובילה שתחזיק במידע כלכלי בלעדי שיסופק לה על ידי הממשלה הסינית, ובכך תאפיל על סוכנויות ידיעות זרות בכל הקשור למידע פיננסי שמקורו בסין. אבל הרטשטיין לא מתבייש לומר כי הסיבה להשקעה לא היתה רק אמונתו בחברה עצמה, אלא הרצון ליצור קשרים בסין. גם אם המיזם ייכשל, הוא כבר ייהפך לפרצוף מוכר אצל הבנקאים ופקידי הממשל הסינים, וזה שווה לו הרבה מאוד. "הקשרים חשובים לי. בסין הכל קשרים, וברגע שהם בוטחים בך, אז מתחילות להגיע ההזדמנויות. בסין יש כללים שתקפים לכולם ויש יוצאי דופן. אם יש לך קשרים אישיים בסין אתה היוצא דופן, ולכן נסעתי לא מזמן מלונדון לסין ליום אחד וחזרתי", הוא מספר בחיוך.

"גדעון הוא אדם עם חזון. בן אדם מערבי שהצליח לחדור לתעשיית המסחר בסין הוא אדם רציני", אומר אדם שעבד בעבר עם הרטשטיין. הוא מוסיף כי הרטשטיין הוא "אחד שיודע לאן העולם הולך, גם עולם המסחר וגם העולם האמיתי". ואכן, הרטשטיין מנסה לנצל את מה שיש לדמוגרפיה ולפערים הכלכליים בין מדינות להציע לו למקסום רווחיו, וגאה בהתנהלות הזאת. הוא לא מבין את אנשי הפיננסים הישראלים, היושבים בסיטי של תל אביב, המצומצם, המוגבל.

"הישראלים פה בסיטי של תל אביב סגורים באזור הנוחות שלהם. לכן אין חברות פיננסיות ישראליות רציניות. מי מצליח? תגיד לי. הבנקים עלובים. הם מרוויחים, אבל רק בגלל העמלות", הוא אומר ברצינות, אף שהוא עצמו מרוויח סכומי עתק מהעמלות שהוא גובה. "חוץ מהבנקים", הוא ממשיך, "מי עוד יש לנו? אין. בנדל"ן יש חברות שפרצו החוצה. בטכנולוגיה יש חברות, אף שאני שומע יותר מדי שיש לנו סטארט־אפים וזה נותן לנו ביטחון עצמי מופרז, אבל בפיננסים אין לנו כלום. מה יש? תמיר פישמן? לא שאני מזלזל, אבל הכל כל כך מקומי. יש לנו אנשים חכמים ששהו בחו"ל וראו דברים בעולם הפיננסים, ויש טכנולוגיה ועורכי דין ורואי חשבון וכל מה שצריך כדי להפוך את ישראל למרכז פיננסי, אבל אנשים עדיין לא התגברו על מחסום הפחד. אני לא רוצה להשתחצן, אבל אני באתי מחו"ל אז אין לי את הפחד. העולם כולו פתוח בפניי".