אבא על ארבע

ערימת ילדים, לא ממש לבושים, חלקם רק בחולצה, חלקם בחולצה ותחתונים, אוחזים המון חטיפים, נראים מאוד שמחים. חגית בוסטין (39), עובדת סוציאלית מגדרה, מסתכלת על התמונה וצוחקת. אלה הילדים שלה, וילדים של חברים, שיצאו לטייל בלעדיה. "ככה זה טיולי אבות", היא אומרת.

12 גברים יצאו לטיול הזה, כולם חברי ילדות, ועמם ילדיהם. בנות הזוג שלהם לא הצטרפו. תמונה אחרת מספרת מבחינת בוסטין את שאר הסיפור: שעת ערב, וכל הילדים יושבים תחת כיפת השמים ואוכלים. האבות עומדים מאחוריהם, מפקחים על הארוחה. בוסטין מסבירה: "זו תמונת 'יאללה תגמרו את הנקניקייה ותלכו לישון כדי שנוכל להוציא בירות ולשים בשר על האש'".

היא מודה שהיה לה קשה להתרגל לרעיון. "בטיולי האבות הראשונים הזדעזעתי מזה שהם יצאו עם שליש מהציוד שחשבתי שצריך לקחת, ושהילדים חזרו מהטיול עם אותם בגדים שאיתם יצאו. אבל כשראיתי כמה הם קורנים כשהם חוזרים, וכשהבנתי שבזמן הזה אני יכולה לעשות עוד דברים חוץ ממעגל הכביסה־כלים־עבודה - שחררתי. עכשיו אני מחכה לטיולים האלה. מה לעשות, הם הרבה יותר קלילים בלעדינו".

וזה לא מעליב, שבהגדרה נשים לא יכולות להצטרף לטיולים האלה?

"אנחנו מטיילים המון יחד, ובאמת שיש לי הרבה מה לעשות בזמן הזה".

ירון בוסטין (במרכז בחולצה אדומה) וסאני גנין (מימינו) עם הילדים והחברים בנחל כזיב

לא כל הנשים מתרגלות לרעיון, אבל הטרנד צובר תאוצה. יותר ממאה גברים, אבות לילדים בגילי גן ובית ספר, כבר עושים את זה. בימי שגרה הם עובדים יחד, או משחקים יחד כדורסל, או מתחזקים חברות שנמשכת מאז ילדותם שלהם. הם גרים בתל אביב, בראשון לציון, בנס ציונה, בגדרה, באורנית וביישובים נוספים. והם יצרו לעצמם זירה גברית, בלי נשים - אבל עם הילדים. יוצאים לשטח, מקימים מאהל, מבשלים קפה שחור, מחלקים קורנפלקס וממתקים, חיים עם הילדים במשך 48 שעות. באים ליהנות, ודואגים שהילדים יחזרו הביתה בחתיכה אחת.

תחושה של חופש מוחלט, ואף אחד לא יושב על הילדים

האבא של טיולי האבות בגדרה הוא בן זוגה של חגית, ירון בוסטין (37), פיזיותרפיסט ואב לשלושה - בני 7, 5.5 ו־1.5 (בדרך כלל ילדים קטנים מצטרפים לטיולים רק מגיל שנתיים). "אני לא שוביניסט", הוא מתעקש, "אנחנו חבורה של גברים שמכירים מהגן. לפני שלוש שנים אמרנו 'בואו נעשה יום אחד טיול עם הילדים בלי הנשים', ראינו כי טוב, ארגנו עוד אחד, צירפנו עוד אבות והשאר היסטוריה. זה התחיל כקוריוז ונהפך לחוויה מתמשכת. עכשיו אנחנו בטיול השמיני, בסוף מאי אנחנו יוצאים לתבור".

איך נראים הטיולים האלה? מה הקונספט?

"אנחנו אוהבים את הפשטות. לא עושים יותר מדי עניין מאוכל, מעמיסים קצת ונוסעים. זה בעיקר הווי. אני חובב טיולים ומאמין שילדים צריכים ללכת קצת ברגל. כדי לא להמאיס עליהם את הטיול, בוחרים מסלולים לא קשים מדי, מחפשים משהו חווייתי".

אז למה בלי נשים?

"טיולי משפחות הם עניין נפוץ, אבל נוכחות נשית לפעמים מסרבלת עניינים. עם נשים היינו צריכים לצאת עם עוד שתי משאיות ציוד. מבחינת היחסים בחבורה, קל לנו וזה חלק. זה אחלה להיות עם חברים גברים, כמו ללכת לכדורגל עם חבר. אנחנו באים גם בשביל השקט של עצמנו, לפעמים הגברים יושבים בצד עם בירה. לחלק מהגברים זה בטח מזכיר את המילואים, ויש גם דיבור צבאי לפעמים, אבל יש הרבה אינטנסיביות בלהיות עם הילדים שלך - אתה בכל זאת דואג, זה לא שאתה שותה בירות כל היום. רוב היומיום שלנו הוא לא כיף יוצא דופן עם הילדים, עסוקים בפעילות שגרתית, ופתאום יש לך אפשרות לעשות רק כיף עם הילדים והחברים שלך, כאלה שכיף לך איתם על עיוור. הילדים רצים, לא לוקח להם יותר מרבע שעה להתחבר. יש משהו נעים בחוסר נוכחות נשית".

החבר'ה של בוסטין ביער עמינדב

ולפעמים זה מוציא ממך את האמא?

"יש הרבה פחות 'תיזהר', 'רחצת ידיים?' ודברים כאלה. הרבה תמונות מהטיול נראות כמו פרסומת לאסם. הילד לא אוכל? לא נורא, שיאכל במבה. אנחנו לא מקפידים שיאכלו ירקות דווקא בטיול, ואם ילד בוכה כי הוא קיבל מכה הוא נרגע וחוזר לשחק. לילדים בלי האמהות בסביבה יש גם נטייה לבכות פחות. כשילד נופל ואמא עושה 'אוי' הילד חושב 'יופי, אפשר לבכות', ונהיית צרמוניה. באחד הטיולים ילדה דפקה כמה שפשופים בנפילה אבל לא בכתה. כשאמא שלה פגשה אותה אחרי יום וחצי היא נלחצה ואמרה 'אוי', והילדה בכתה כמה דקות. זאת אחלה מסגרת, מרביצים טיולים יפים, הילדים נהנים, אף אחד לא יושב עליהם. כשילד אומר קשה לי, אף אחד לא לוקח אותו על הידיים, זאת חצי מוסכמה. המגבלה היחידה היא מספר המשתתפים: נאלצנו להגביל ל־12 אבות כי כשיוצאים יותר נהיה מרחק של אפילו קילומטר בין מי שמטייל מקדימה לאחרונים, והטיול גם נהפך לשיירת מכוניות בלתי נגמרת ואוכל בלי סוף".

"זאת מסיבה אחת גדולה. חוץ מסמים יש פה הכל", אומר גיא הוכמן (38), אב לבני 7 ו־4 מאורנית. הוכמן, המנכ"ל והבעלים של חברת המחשוב ג'יני, מעסיק 80 עובדים, ובשלוש השנים האחרונות הוא מוציא את העובדים שלו לשלושה טיולי אבות בשנה. בדרך כלל מגיעים לכל טיול כ־40 גברים, כולל הבעלים של עובדות החברה (ויש בסך הכל שש כאלו). "בהגדרה אין כניסה לאמהות", הוא מסביר, "כי אז הילדים יכולים לעשות מה שהם רוצים, להתלכלך, להשתולל, נהנים בטירוף. כשהאמהות לא באזור גם האבות מרגישים יותר משוחררים. אנחנו נהנים מהשינה באוהל, מההתנתקות, זה מדהים. יש 60 ילדים משתוללים, אין מכות, מרגישים חופש מוחלט. נוצרות הרבה חברויות, אבל זה בעיקר הרבה בונדינג, מחבר את האבות לזמן איכות עם הילדים. כי גם בתוך ההמון, הילדים מוצאים את הזמן עם אבא".

מה מייחד את הטיול מטיולי משפחות רגילים?

"בחברת גברים בלבד אנחנו מתנהגים אחרת, וזה מקרין על הילדים. הטיול נראה בהתאם - הכי שלומפרי בעולם, הכי פחות מסודר, אוכלים מקופסאות, אין מפות על השולחן, אוכלים הרבה בשר, ממש מתפזרים נטו. הילדים הולכים לישון מתי שבא להם, הם בהיי. ולכן הם גומרים טיול ומחכים לבא. גם לאבות יש זמן איכות, יושבים עד אמצע הלילה, שותים בירות, מקשקשים, זה יוצר אווירה אחרת. בטיולים עם נשים מכינים ארוחת ערב במשך שעה וחצי, כאן זורקים בשר על המנגל, אוכלים מה שיוצא ונהנים. זה שובר שגרה, וזה לא מרובע. בטיולי משפחות הכל מקובע, מתוכנן, מה עושים, מתי אוכלים. פה זה נטו התפרקות והנאה, מסיבה, שמים מוזיקה, הם משתוללים, אוכלים ממתקים. גם האשה מאושרת, כי מתי יש לה סוף שבוע עם עצמה בשקט, עם חברות שלה, לעשות דברים לעצמה? גם היא צריכה את זה, והנשים שמחות שזה קורה כמה פעמים בשנה ויש להן קצת שקט".

החבר'ה של גנין נחים במצפה הילה שבגליל

ליל מביא בירות, ששתיאל שש־בש, פולי הפתעות לילדים

הסטריאוטיפים האלה מטעים: גם טיולי האבות מתוכננים היטב. בחירת מסלול מתאים שיאפשר את החופש הרצוי היא משימה לא פשוטה: הוא צריך להיות באורך סביר, להציע מספיק אטרקציות ואוכל זמין ולהתאים לעשרות משתתפים. אבל אחרי כמה זמן, מתברר, התכנון כבר נהיה אוטומטי. "כל הפרטים הקטנים - תכנון הטיול, זמנים, כמה אוכל להביא, מה יהיה בארוחת הבוקר והערב - הכל כבר מתגבש לדפוס קבוע", אומר סאני (אלכס) גנין (38), רואה חשבון ואב לבני 8 ו־4, שעבר מגדרה לנס ציונה וייבא לשם את טיולי האבות. "צריך לתכנן מסלול, לבנות לילדים ריתמוס מסוים בטיול. המקומות משתנים, אבל הזמנים, התפריט, הארוחות, איפה אתה ישן, יש לזה אותו דפוס. הילדים למדו לחכות לקורנפלקס בחלב בבוקר בטירוף, זה עושה להם את היום. כל חצי שנה אני מוציא טיול, הלוגיסטיקה של לארגן טיול ל־50 אנשים לא פשוטה, אבל האינטימיות לא הולכת לאיבוד והאווירה נשארת מצוינת. ולילדים חשוב שהאבות עושים את הטיול הזה בשבילם, זה לא מובן מאליו. לקרב בין אב לילד זה נדיר יותר מטיולי משפחות רגילים".

עמית בר לב (36), מהנדס בתעשייה האווירית מראשון לציון ואב לבני 7.5 ו־3, מתמצת את הדפוס: "טיול של 48 שעות, מסלול הליכה לא קשה, הפוגות לאוכל ומנוחה, אטרקציה (מים, מערות, טיולי גמלים) ולינה בשטח, באוהלים או באוהל בדואי". הקבוצה שלו קטנה יחסית, וכוללת חברים מהתיכון, שעמם הוא גם משחק כדורסל. הוא מספק הצצה לאיך נראה תכנון של טיול כזה באמצעות האימייל שקדם לטיול האחרון, שכלל גם רכיבה על אופניים: פירוט של מי מביא אילו אופניים ואיזה ציוד נוסף - "סה"כ: 8 אופניים לאבות, 5 מנשאים, 2 אופני ילדים. אוכל וציוד: ליל מביא שישיית בירות, יין ופיצוחים. פולי קונה הפתעות לילדים. עובד, ברלב וששתיאל קונים ומקפיאים שישיות מים ומיצי פירות. מחצלות וצידניות אצל ליאור, אסקרוב ואצלי. גזיות וסירים אצל פולי ואסקרוב. שש־בש: ששתיאל. קלפים עליי. חוצמזה עדיין צריך עוד צידניות ומשחקים (שש־בש, כדורים וכו'). את השאר אני אקנה במרוכז, אז אם אתם מביאים עוד דברים, נא להודיע. לאלו ששאלו, באמת אין חשמל, אבל יש עששיות בתוך המבנים ולפידים (פלוס מדורה) ברחבה. לא צפויה מועצת שבט, אז הלפידים יישארו דולקים... ואין צורך במטען לפלאפון, כי ממילא אין קליטה".

חלוקת המטלות אינה מקרית: כמעט בכל חבורת אבות מטיילים נוצרה עם הזמן חלוקת תפקידים לא רשמית. זה שאחראי על האש, זה שמוביל במסלול, זה שמאחר קבוע, וזה שהוא מספיק שאנטי וקול פשוט לקחת את הזמן בקצב שלו. "כל היום כולם חיכו שעובד יגיע", מדגים אודי גלילי (33), מהנדס בתעשייה האווירית מנס ציונה ואב לבני 6 ו־4 (רק הבכור טייל עד כה), שהצטרף לקבוצה של בר לב. "כולם רצו שיבוא וכל הזמן דיברו על מתי עובד יגיע, זה כל הזמן היה הנושא. התקשרו אליו, עשו התערבויות אם יבוא. בעשר בלילה, בחושך, ראינו אורות של רכב. הוא לא ויתר והגיע למדבר בלילה, אבל בלי הילדים".

אודי גלילי (מימין) בטיול האבות בנגב. "מרגישים כמו אבא שלוקח את הילד ומלמד אותו לצוד"

לחבורה הראשל"צית, אגב, יש כלל ייחודי: בלי בנות בכלל, גם לא ילדות, ובלי הילדים הקטנים. כך שבנות הזוג נשארות בבית עם חלק מהילדים. "אלו טיולים שפחות כיף לנשים לעשות", קובע בר לב נחרצות, "לישון באוהלים או בחושות...". וגלילי מוסיף: "בפסח האחרון עשינו טיול משפחות לנגב עם שני חברים, היה נורא מתיש. בטיול אבות זה אחרת, הכל בשאנטי. אם הילדים לא בוכים סימן שהם מסתדרים, לא צריך לדאוג כל שנייה שייפצעו. רכבנו על גמלים במדבר, כל אחד לקח את הבן שלו והסביר לו מה רואים, בערב עשינו מדורה, הילדים מתים על זה. ראינו דרך טלסקופ של תיירים שפגשנו את הירח ואת צדק, זה היה ממש מדליק. אחר כך ישבנו על הרצפה באוהל בדואי, אכלנו עם הידיים, הילדים התפרעו עד 12 בלילה, לא היה עניין של כן או לא ללכת לישון".

לא כל האבות יכולים להיות עם הילדים 48 שעות

בעוד גברים אחרים מדגישים את זמן האיכות עם הילדים, בר לב מודה שקצת מדובר ב"ללכת עם ולהרגיש בלי": "זה בעיקר הרצון להיות כמו פעם, רק עם חברים, לדבר ולצחוק כמו חבורת גברים. נסיעה של שבועיים לחו"ל עם חברים כבר לא רלבנטית, אבל לילה באיזה חור בדרום עם הילדים אפשרי. אתה עם הילד, אבל בדרך כלל גם הוא מוצא חבר באותו גיל ומעסיק את עצמו. אני יכול שעה לא להסתכל מה עם הילד. אם זה עובד והוא לא בוכה - לא צריך לגעת".

גלילי מוסיף שזה בעצם קצת "תעזבו את העיר, אני רוצה לרדת": "ביומיום אנחנו גברים נחנחים, חלקנו בהייטק, אבל בפנטזיה אנחנו מרגישים כמו אבא שלוקח את הילד ומלמד אותו לצוד. כל החברים נהגו לטייל ולבלות יחד בתיכון ובשנות ה־20 לחייהם, ויש געגוע למקום השקט, של לפני המשפחה והמחויבויות. קל מאוד לשקוע רק במשפחה, בזוגיות ובמחויבות, לא תמיד מצליחים למצוא זמן לטיולי חברים. אני מאוד נהנה לטייל עם הבן שלי, אבל אני מודה שהייתי מוכן לצאת לטייל עם חבר'ה כאלה גם בלי ילדים".

"מדי פעם אנחנו מפנטזים על טיולי אבות בלי הילדים", מודה ירון בוסטין מגדרה, "אבל קשה לעשות את זה כשיש כמה ילדים". בניסיון בכל זאת להשיג מעט מזה, אצל בוסטין הילדים לא משתוללים עד אמצע הלילה: "אנחנו מאכילים אותם, עושים להם נקניקיות עם פסטה, משכיבים מוקדם, ואז עושים על האש ופותחים בירות, נהנים מהשקט שלנו כשהם ישנים".

ובכל זאת, הוא אומר, העניין של החיבור לילדים הוא מבחינתו העיקר: "הרבה גברים לא מצליחים להיות אחד על אחד עם הילדים ל־48 שעות. מי שבאים לטיולים האלה הם אנשים שלא מפחדים להיות עם הילדים שלהם כל כך הרבה זמן, וזה משהו שהרבה אבות לא עושים. אני אפילו רוצה לעשות לנו לטיולים חולצות עם הכיתוב 'אין אהבה בעולם כמו אהבה של אבא'. יש אנשים שנדהמים לגלות שגם אבא שהוא מנכ"ל יכול להיות עם הילדים שלו בטיול ארוך ולחזור איתם עם כל הידיים והרגליים שלמות. זה שאנחנו מפרגנים לנשים במנוחה זה פועל יוצא של זה שכיף לגברים להיות יחד עם החבר'ה שלהם, וגם הילדים מאוד נהנים להיות חלק מזה. וגם הן למדו לשחרר. בטיול הראשון היו הרבה טלפונים, אבל היום פחות. ועובדה שאנחנו עדיין מחזירים את הילדים בחתיכה אחת".

ובסוף הנשים צריכות לארוז, לטגן שניצלים ולכבס הכל

סימי בר לב (36), סמנכ"לית במרכז אקדמי דן, למדה לשחרר ואפילו ליהנות מטיולי האבות של בן זוגה. "כשנפגשים בזוגות תמיד יש סינון, צריך לקבוע עם בני זוג שמסתדרים עם שניהם הכי טוב. בטיול כזה אין סינון כזה, המפגש הוא עם החברים שלהם והם לא צריכים להתחשב בנו. זה נטו שלהם. ואני מברכת על כל נקודת זמן שבה בעלי רוצה לקחת את הרגליים ולקחת לעצמו ספייס. הקו האדום הוא אם זה נוח ומתאים גם לי. אני עובדת 20 שעות ביום, לפעמים אני מגיעה הביתה בשמונה־תשע בערב ובקושי רואה את הילדים ואת בעלי, ואם הנוחות שלו באה על חשבוני זה הקו האדום. בתוך הכאוס אין לי זמן לעצמי, כי בזמן המועט הנותר עם הילדים אני משכיבה אותם וממשיכה לעבוד עד שלוש בבוקר. כך שהטיולים שלו הם גם מעט הזמן לעצמי, לעשות דברים בלי להתחשבן עם אף אחד".

ובכל זאת, את הילדות הם לא לוקחים.

"בטיול האחרון כבר נוצר סדק, וילדה אחת היתה. העליתי את הסוגיה מול עמית ואודי, אמרתי להם שבטיול הבא כבר ייצאו עם בנות. הם לא כל כך שמחו, אבל נראה מי ינצח בזה".

בפסח, היא מספרת, הבינה טוב יותר את הצורך בטיולי אבות. גם היא מתמסרת קצת לקלישאה, אבל מודה שהעניין אכן בעייתי. "היינו בטיול משפחות וכמובן התלונַנו שלא נקי, שכואב הגב. הגברים אמרו: 'אתן מבינות למה לא לוקחים אתכן אף פעם?'. יש פה ראייה גברית: 'לא צריכים אתכן כדי ליהנות, רק תארזו את התיקים, תכינו שניצלים שיהיה לילדים מה לאכול כשנעצור לקפה וסיגריה', וכשהם חוזרים הם מביאים את כל הכביסה. ספייס זה טוב לזוגיות, אבל שכחתם פרט קטן: השארתם לי את התינוקת, זה לא בדיוק מאפשר לי לצאת לפאב. אמרתי לבעלי: 'בשנה הבאה הבת שלך כבר תהיה מספיק גדולה כדי להצטרף, ואז מצדי סעו אפילו לחמישה ימים'".