איך לזכור יותר?

מחשבים נמדדים בין היתר בכושרם לזכור; בהיקף ועומק זיכרונם ובמהירות השליפה מתוכו. זיכרונם נחלק לזיכרון לטווח קצר, זה שבין הדלקת המחשב לכיבויו, ושתמיד היה מהיר יותר, יקר יותר ומצומצם יותר, ולזיכרון לטווח הארוך, הכונן הנדיב בנפחו, שהיה אטי וזול הרבה יותר. הזיכרון הממוחשב הולך ומשתפר, ונוספו לו התקני זיכרון ניידים, האינטרנט והענן, שיודעים וזוכרים הרבה יותר מאשר את לוח הכפל ושירת הים שנדרשנו לשנן כילדים, וגם יותר מאשר את הפגישות שקבענו ואף יותר מהידע שיש בספריות שלמות. והזיכרון הזה כבר מגיע אל המכשירים הניידים שבכיסינו. נדמה שלזיכרון הישן, זה ששירת אותנו כה רבות בעידנים המסורבלים שבין שחר האנושות ושחר עידן המחשב, נותר תפקיד מרכזי של להרגיע אותנו. לעזור לנו להעלות באוב שם של מכר, וכך לא להיבהל מכך שאנחנו מתחילים לאבד אותו. האם זה מה שנותר מכבודו של הזיכרון?

בשבוע שבין ימי הזיכרון אפשר לשמוח שעדיין יש מי שעוסקים בחשיבות הזיכרון האנושי, ואף מוציאים מורי נבוכים לשכחנים כגון "Moonwalking with Einstein" של עיתונאי המדע ג'ושוע פואר. על פואר באמת אפשר לומר שאת מה שהוא שכח רוב העולם עוד לא למד. למרות גילו הצעיר, או שמא בגללו, הוא זכה במקום הראשון באליפות הזיכרון האמריקאית. הוא הגיע לשם במהלך מסע שיצא אליו לסיקור אותם "פריקים" שהתברכו בזיכרון פנומנלי, וכך מצא עצמו בדרך לתחרות שכלל לא התכוון להשתתף בה, וניצח בה, כאשר משימת הגמר דרשה ללמוד בעל פה את הסדר האקראי של חפיסת קלפים מעורבבת.

המוח האנושי הוא מלכתחילה מנגנון חלוש | צילום: shutterstock

מתוך ניסיונו בהכנות לתחרות, פואר מראה לקוראים שזיכרון מעולה נמצא בהישג ידו של כל אחד. זו אינה באמת מתנה גנטית ולא גאונות נרכשת מהסביבה. אפשר ללמוד לשפר את הזיכרון עד לרמה של ספירת קלפים בחפיסה מעורבבת, של מאות ספרות אחרי הנקודה בפאי, של פרקי תנ"ך, שירות ושירים. מי שתמיד רצה לעשות זאת ימצא עניין בכתיבתו של פואר, בראיונות שערך ובמחקרים שסקר. וגם מי שסתם נמאס לו לאבד דברים או לשכוח שמות, פגישות, פרצופים ותאריכי ימי הולדת.

המוח האנושי הוא מלכתחילה מנגנון חלוש. האבולוציה פיתחה בנו יכולות יפות של זיהוי תמונה והתמצאות במרחב, והעניקה לנו זיכרון שיעזור לנו לזהות צלילים אופייניים לחיות טרף שאורבות בשיחים. אבל היא לא הכשירה אותנו לעולם המודרני העמוס בפרטים. סוד הזיכרון המצוין, זה שבמשך שנים סייע לקוסמי במה ואפילו סוקר בספרו של "אלוף הזיכרון הישראלי" ערן כ"ץ, הוא להישען על היכולות שבהן אנו טובים.

השיטה, הקרויה "ארמון הזיכרון" מתוארת אצל פואר באריכות. ב"ארמון הזיכרון" אנו נעזרים בכישרוננו העדיף לזיכרון חזותי ומרחבי כדי לשנן רשימת קניות, מספרי טלפון, שמות או אפילו קלפים בחבילה. כדי להשתמש בשיטה יש לבחור מקום מוכר, שקל לדמיין ולהיזכר בפרטיו. למשל, הבית. בתוך הבית יש ליצור מסלול סיור שמחבר בין פריטים בבית: למשל, ידית דלת הכניסה, השטיח שבמסדרון המבוא, הריהוט בסלון, בסדרו מימין לשמאל, נגד כיוון השעון, ולבסוף הנברשת שלמעלה. כדי לזכור רשימות ארוכות, מפורטות ושרירותיות יש להצמיד את פריטי הרשימה לאלה שבארמון הזיכרון, אחד לאחד, לפי סדר הסיור, ולדמיין סיפור, אירוע או מסיבה, שבהם כל אחד מהפריטים שוכן במקום שהוקצה לו בארמון.

הספר של פואר מראה איך טכניקות כאלה, אחרי אימון מתאים ולא מפרך מדי, מאפשרות לשחזר משחקי שחמט שלמים, לזכור מסלול נסיעה מפותל בעיר זרה, נוסחאות מתמטיות וסיפורים. מה שאין בספר הוא, כמובן, תשובה לשאלה העמוקה יותר לגבי זיכרון: האם כל מה שנותר ממנו הוא רק משחק, והאם ייתכן שלפעמים בכלל עדיף לשכוח. אולי פואר שכח לתת דעתו לעניין.