הסיפורים שחברות האופנה מעדיפות שלא נשמע

דמיינו שהמעסיק שלכם היה מסוגל לנעול אתכם במשך שעות בחדר סגור ללא גישה לשירותים, למים או למזון - כעונש על כך שלא עמדתם ביעדים. דמיינו שהשכר שלכם היה תלוי באותם יעדים, או שהמעסיק שלכם היה יכול לחייב אתכם לעבור בדיקת היריון. אלה רק מקצת מהפרות זכויות העובדים הבוטות שעולות מדו"ח ה־ITLGWF, איגוד עובדי הטקסטיל, הביגוד והעור הבינלאומי, שפורסם לאחרונה וסוקר את תנאי ההעסקה של העובדים בייצור האופנה בסרי לנקה, באינדונזיה ובפיליפינים.

הדו"ח בדק 83 מפעלים במדינות אלה בצורה אקראית, וחשף תמונה מאוד לא אופנתית בכל הקשור לשכר, זכויות עובדים, הטרדות מיניות וחופש ההתאגדות. המפעלים שנבחנו מייצרים בין השאר עבור המותגים אברקומבי אנד פיץ', אדידס, בננה רפבליק, בילבונג, קלווין קליין, קונברס, DKNY, גאפ, ליווי'ס, נייקי, פולו וטריומף.

תשלום עבור מים

בסרי לנקה מצאו חוקרי הארגון כי השכר משולם לרוב על בסיס כמות הפריטים שייצרו - וזאת בניגוד לחוק במדינה. אמנם התגלה כי במדינה בכמה מפעלים נעשה שימוש בתמריצים לעובדים חרוצים במיוחד, אך היעדים שהוצבו לשם קבלת התוספת היו בלתי אפשריים. העובדים לא הצליחו להשיגם גם כאשר מנעו מעצמם הפסקות שירותים ומנוחה במהלך המשמרת.

בשני מפעלים באינדונזיה נמצא כי העובדים מועסקים תמורת תשלום נמוך משמעותית משכר המינימום במדינה, שעומד על 148 דולר בחודש, כאשר לעובדים הובטח "בונוס התמדה" אם ימשיכו לעבוד במפעל. לפי חישובי החוקרים, עם זאת, כדי להשלים את הפער בין שכרם בפועל לבין שכר המינימום, ייאלצו העובדים להתמיד בעבודתם בין 15 ל־20 שנה.

בפיליפינים נמצא כי 30% מהעובדים קיבלו פחות משכר מינימום. באחד המפעלים, המעסיק הפעיל שירות הלוואות בריבית של 7% לעובדים שנקלעו למצוקת מזומנים עקב השכר הנמוך. תמורת ההלוואה הוא דרש מהם להפקיד את כרטיס הכספומט שלהם יחד עם הקוד הסודי, כדי שיוכל למשוך את שכרם כנגד החוב ביום התשלום. במפעל אחר העובדים גם נדרשו לתשלום חודשי להנהלה כדי לקבל גישה למי שתייה.

עובדות בסרי לנקה. אין הקלות בשבעת החודשים הראשונים להריון | צילום: איי אף פי

כלואים בחדר כעונש

על פי המחקר, אחת השיטות לקיפוח זכויות עובדים היא העסקתם דרך קבלנים, במסגרת חוזים זמניים וחברות כוח אדם. מהדו"ח עולה כי מספר העובדים המנוצלים בצורה זו עלה ב־20% בשנים האחרונות. בפיליפינים מקבלים העובדים הזמניים רק 33%–40% מהשכר המשולם לעובדי קבע.

באינדונזיה החוק מגדיר שבוע עבודה כשבוע בן 40 שעות, כאשר אסור להעסיק את העובדים במשך יותר מ־14 שעות נוספות בשבוע. בפועל, בכל המפעלים שנסקרו בדו"ח חויבו העובדים ל־15–40 שעות נוספות בשבוע. במקביל, עובדים שלא עמדו במכסות הייצור עברו התעללות פיזית ונפשית. באחד המפעלים ננעלו 40 עובדים בחדר סגור ללא אוורור, שירותים, מזון או שתייה למשך שלוש שעות כעונש על פיגור במכסות.

חוק בסרי לנקה מ־1942 קבע כי עובדים אינם יכולים לעבוד 100 שעות נוספות בשנה. ב־2002 שונה החוק, כך שעובדים מעל גיל 18 יוכלו לעבוד 60 שעות נוספות בכל חודש. למרות זאת, לשני מפעלים זה לא הספיק, והעובדים בהם חויבו ב־90–130 שעות נוספות בחודש, לעתים ללא תשלום וללא זכות לסרב.

העובד מחפש מחליף

6% מהעובדים שנסקרו בפיליפינים לא קיבלו כלל תשלום על שעות נוספות, ו־18% נוספים לא זכו לתשלום המינימלי

עבור שעות נוספות. באחד המפעלים, עובד שלא יכול היה להגיע לעבודה בשעות הנוספות, חויב למצוא מחליף שיעבוד במקומו.

על פי הדו"ח, בסרי לנקה 85% מהעובדים היו נשים. ארבעה מפעלים התגלו ככאלו העורכים לעובדות בדיקות היריון כחלק מתהליך הקבלה לעבודה, ועובדות הרות עד חודש שביעי לא קיבלו כל הקלות בעבודה. בשני מפעלים אחרים הקדימו תרופה למכה לכאורה, ואסרו מראש על מערכות יחסים בין עובדים. במפעל אחר מצאו פתרון יצירתי, ולפיו כאשר שני עובדים התחתנו - אחד מהם חויב להתפטר.