אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
עצמאות 2011: הדגל שלי צילום: עמית שעל

עצמאות 2011: הדגל שלי

עם איזה סרט מזוהה משה איבגי, מה זוכרים לצדוק בן דוד ואיזו דמות תלווה תמיד את אורנה בנאי? יוצרים בוחרים את היצירה שמגדירה אותם. כתבה שנייה בסדרה

10.05.2011, 09:01 | כתבי כלכליסט

מחזאים, מוזיקאים, שחקנים, מעצבים ורקדנים מספרים ל"כלכליסט" על "הדגל" שלהם - היצירה שמזוהה איתם בציבור, לטוב ולרע, ועל מערכת היחסים שהם מנהלים איתה. לצד התשובות שקיבלנו מהמשתתפים, שאלנו את חברי "כלכליסט" בפייסבוק מה דעתם על כל אחד מהיוצרים. התוצאות מובאות בחלק השני של סדרת הכתבות לחג.

משה איבגי, שחקן ובמאי

 

הדגל שלי: הסרט "מתחת לאף"

יותר מכל שחקן או יוצר, משה איבגי הוא הפנים של הקולנוע הישראלי. הוא החל את דרכו בתיאטרון, אבל עם השנים נקשר שמו דווקא ליצירה הקולנועית, ולא היה כמעט סרט ישראלי מצליח שהוא לא כיכב בו. איבגי השתתף בעשרות סרטים, סדרות טלוויזיה ואף נמנה לתקופה קצרה עם צוות המנחים המיתולוגי של "זהו זה". בשנים האחרונות חזר לבמה בתיאטרון גשר, וביים לראשונה בתיאטרון את "הנסיכה איבון" בכיכובה של בתו דאנה.

תחנות בדרך: לימודי משחק בסטודיו ניסן נתיב, "שורו", "חולה אהבה בשיכון ג'", "הבורר", קמפיין לביטוח 9 מיליון.

 על הבחירה: "לשחקן אופי מהסוג שלי קשה להצביע על תפקיד אחד בקריירה שלמה. אני חושב ש'מתחת לאף', 'שורו' ו'הבורר' הם נקודות ציון חשובות בקריירה שלי. אבל 'מתחת לאף', הסרט הראשון, פתח את הקריירה שלי כשחקן בקולנוע. קשה לדמיין את כמות האנשים שעוצרים אותי ברחוב ומפרגנים לאורך השנים, ואת כמות האנשים שמצטטים קטעים שלמים מהסרט. זה כחול על שפת הים".

משה איבגי. "קשה להצביע על תפקיד אחד בקריירה שלמה", צילום: עמית שעל משה איבגי. "קשה להצביע על תפקיד אחד בקריירה שלמה" | צילום: עמית שעל משה איבגי. "קשה להצביע על תפקיד אחד בקריירה שלמה", צילום: עמית שעל

 

"אני שמח שהזיהוי שלי מגוון מאוד. אני מזוהה בראש ובראשונה עם הקולנוע אף על פי שאני גם עושה ואוהב תיאטרון. 'מתחת לאף' הוא אחד הסרטים הטובים שנעשו עד היום בארץ. היה לי שם תפקיד נפלא, ואני בעיקר שמח וגאה בו. מדובר בסרט קאלט שלא היה כדוגמתו".

מבט קדימה: "ממש בימים אלה יצא הסרט 'וביום השלישי' שביימתי ואני גם משחק בו. יש דיבורים עם יבגני אריה בתיאטרון גשר על השתתפות בעיבוד שכותב רועי חן לספרו של מאיר שלו 'יונה ונער', אני בודק אם אוכל וארצה להשתתף בו. בקרוב ייצא סרט חדש של מרקו כרמל 'אחותי היפה'; סרט מקסים המספר על משפחה שגרה בעיירה סמוכה לכפר ערבי ליד הים ועל מערכת היחסים בין האב לבני המשפחה. זה סרט הזוי וסהרורי במיוחד".

מאיה נחום שחל

אורנה בנאי, שחקנית ופעילת זכויות בעלי חיים

 

הדגל שלי: דמותה של לימור בתוכנית "רק בישראל"

חמש עונות הובילה אורנה בנאי, לצדו של ארז טל, את התוכנית "רק בישראל". מאז, אפשר לראות אותה על המסך בערוץ 2 באופן קבוע. בנאי פתחה את הדלת לנשים מצחיקות בערוץ המסחרי, בין אם כסאטיריקניות ובין כמובילות תוכניות וסדרות.

תחנות בדרך: בטלוויזיה: "רק בישראל", "אמאל'ה", "ארץ נהדרת", "מצב האומה". בתיאטרון: "הסרפד של השכן" ו"אנשים קשים" (הבימה), "רווקים ורווקות" (הקאמרי) "רומן בעבודה" (גשר).

אורנה בנאי. "הייתי רוצה שיזכרו אותי כשחקנית", צילום: שאול גולן אורנה בנאי. "הייתי רוצה שיזכרו אותי כשחקנית" | צילום: שאול גולן אורנה בנאי. "הייתי רוצה שיזכרו אותי כשחקנית", צילום: שאול גולן

 

על הבחירה: "אני מזוהה עם שני נושאים. כשחקנית אני לימור האלמותית והנצחית, וכאורנה אני פעילה לזכויות בעלי חיים. אני נעזרת בפרסום שלי ובפירוש מנצלת את העובדה לקידום האג'נדה. עד היום אני חווה ברחוב את הזיהוי עם לימור, אנשים פונים אליי בשם לימור. היא רודפת אותי ואני מקבלת את זה, אך חוששת שעל המצבה שלי יכתבו לימור, במקום אורנה. את התחלת הקריירה שלי אני חייבת לה, ואף על פי שפחדתי שהזיהוי ידבק בי, אני מרגישה שזוכרים ויודעים שאני עוד דברים.

"הייתי רוצה שיזכרו אותי כשחקנית, לא כדמות. שיאמרו זו השחקנית, לא ג'ודי או לימור, אבל הכי מחמיא לי כשמזהים אותי כמובילת אג'נדה בנושאים הקשורים לבעלי חיים".

מבט קדימה: "מחר מתחילה העונה החדשה של 'מצב האומה'. יש בה אייטם חזק שבו אנחנו מדברים אל הולוגרמה של רבין. יצא אייטם כבד בתוכנית שאמורה להצחיק. מאז המאורע ההוא, אני פחות בטוחה ופחות אופטימית, אבל אני כאן ואני נשארת. יש לי ילדים לדאוג להם ובעלי חיים, ואני מקווה לעוד פרויקטים - לשחק בסדרה או להנחות".

תמר וילרפורט

עדנה מזי"א, מחזאית, במאית, סופרת ותסריטאית

 

הדגל שלי: "משחקים בחצר האחורית"

ילידת תל אביב ובוגרת החוגים לתיאטרון ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. המחזה פרי עטה, "משחקים בחצר האחורית", נכתב בעקבות האונס בקיבוץ שמרת, וההצגה רצה שנים בתיאטרון חיפה ובהמשך בתיאטרון הקאמרי בהצלחה רבה.

עדנה מזי"א, צילום: אוראל כהן עדנה מזי"א | צילום: אוראל כהן עדנה מזי"א, צילום: אוראל כהן

תחנות בדרך: הספרים "התפרצות X" ו"רומן משפחתי". הסרטים "בר 51", "נגוע", "חימו מלך ירושלים", המחזות "משחקים בחצר האחורית", "סיפור משפחתי", "המורדים", "היה או לא היה", "האריסטוקרטים" ועוד. בימוי ההצגות "חברות הכי טובות", "אוי אלוהים", "עקר בית", "משפחה חמה" ועוד.

על הבחירה: "לכותב אף פעם אין תחושה מה הציבור חושב עליו, זה תמיד מאוד מפתיע. אני משערת שפרויקט הדגל שלי הוא ההצגה 'משחקים בחצר האחורית' שעלתה יותר מ־1,300 פעם וגם עלתה כמעט בכל אירופה. אני שמחה שזה ככה כי בדרך כלל קשה לי מאוד לקרוא ולראות דברים שכתבתי, אבל עם המחזה הזה אני די שלמה. יש בו דיוק שאני עומדת מאחוריו, ויחסית אני יכולה לראות את אותו בלי שזה מכווץ אותי. אולי הסיבה היא שבגלגול השני שלו בקאמרי עשיתי תיקונים וכל מה שכיווץ אותי בתחילה תוקן. אני חושבת שההצלחה של המחזה בארץ ובחו"ל היא כיוון שעליתי על מבנה מיוחד — תחבולה אמנותית שהפקיעה את המחזה מלהיות סתם דרמה ריאליסטית. בהצגה הנאנסת משחקת גם את התובעת והאונסים משחקים את הסנגורים של עצמם. כל זה קורה על הבמה ומתקבלת תחושה שכל מה שהיא לא יכולה להגיד כנאנסת היא אומרת כתובעת, וזה יוצר קתרזיס. רק כשעליתי על התחבולה הזאת החלטתי לכתוב את המחזה, כי סתם דרמת אונס לא עניינה אותי".

מבט קדימה: מביימת בימים אלה בתיאטרון הקאמרי את המחזה "סוף טוב" מאת ענת גוב. פנטזיה מוזיקלית מצחיקה על סרטן. את ההצגה תלווה מוזיקה של שלומי שבן, וישתתפו בה זהרירה חריפאי, ענת וקסמן, שרית וינו אלעד, יפתח קליין ועוד. לדברי מזי"א מדובר בהצגה משחררת, נוצצת ומצחיקה שמפוררת את החרדה האוניברסלית שיש לנו מהמחלה הזאת.

מאיה נחום שחל

נעמי גבעון, גלריסטית (גלריה גבעון)

 

הדגל שלי: משה גרשוני

גלריה גבעון היא אחת הוותיקות והמרכזיות בישראל מאז שנות השבעים. הגלריה נוסדה בשנת 1974, ושמה דגש על אמנות מודרנית. יש בה אוסף גדול שמציג את התפתחות האמנות הישראלית משנות הארבעים ועד היום. לאורך השנים ידעה הגלריה לאתר אמנים מבטיחים, להשקיע בהם, ולהביא אותם להישגים. היא גם ידעה לחדש את פניה בסוף שנות התשעים, כשחל שינוי בשדה האמנות הישראלי. כניסתן של גלריות צעירות כמו זומר וטל אסתר, שינתה את המגמה — לא עוד התמקדות באמנות מקומית, אלא גלריות שמציגות אמנות עכשווית צעירה, ישראלית ובינלאומית, ואף טוות קשרים עם שדה האמנות הבינלאומי. גבעון צירפה לשורותיה אמנים עכשוויים כמו ארז ישראלי וגיל שני, ויצאה החוצה אל השדה הבינלאומי. רבים מהאמנים שעובדים עם הגלריה הגיעו להישגים גדולים.

נעמי גבעון, צילום: אוראל כהן נעמי גבעון | צילום: אוראל כהן נעמי גבעון, צילום: אוראל כהן

 

תחנות בדרך: ייצוג פנחס כהן גן, משה קופפרמן, משה גרשוני, ומיכה אולמן שזכו בפרס ישראל; ייצוג אורי קצנשטיין, רפי לביא וסיגלית לנדאו שהציגו בביאנלה בוונציה.

על הבחירה: "עוד מאמצע שנות השבעים היינו מזוהים עם אביבה אורי ומשה קופפרמן. ב־1980 פתחתי את הגלריה 'נעמי גבעון, אמנות בת־זמננו', ומשה גרשוני הצטרף אליה. גרשוני היה אז חוד החנית של אותה תפיסת העולם, בעוד אביבה אורי נושפת בעורפו. הזיהוי שלי עם גרשוני הלך והעמיק עם השנים. יש לו יכולת נתינה אדירה ואחריות ציבורית שלא הכרתי באמנות. הכל היה על כתפיו — האמנים שקדמו לו, איך הוא אמור להמשיך אותם, זה הגיע עד לרמברנדט ולרותקו. המחויבות הזאת היתה אצלו גם למלחינים, לסופרים ולמשוררים. יכולת הכלת התרבות היתה עצומה. גרשוני רק עסק באיך הוא משביח את סביבותיו, וראינו זאת בתערוכתו הרטרוספקטית במוזיאון תל אביב שהוצגה לאחרונה".

מבט קדימה: "מבחינתי הייצוג של האמן לא נפסק אף פעם, כל עוד אני קיימת בשביל לייצג אותו. לא משנה אם הוא חי או מת. העוצמה של האמנות היא מעבר לעכשיו, היא נצחית. בארץ הוא הציג כבר בכל מקום אפשרי, אבל קיבלנו פניות מחו"ל בעקבות התערוכה ויש לנו דיאלוג עם מוזיאון באירופה".

דנה גילרמן

נעם רותם, מוזיקאי

 

הדגל שלי: האלבום "חום אנושי", שהזניק את קריירת הסולו

רותם נמצא על מפת הרוק הישראלי מאז 1997, אז יצא "תחילתם של החיים הנכונים", אלבום הבכורה של להקתו קרח 9. אחרי פירוק הלהקה המשיך רותם להתפתח כאמן סולו, והוא ממשיך לשלב בדרכו המיוחדת בין תמלילים מצוינים לרוקנ'רול אישי מהבטן.

תחנות בדרך: שני אלבומים עם קרח 9, שלושה אלבומי סולו, שיתופי פעולה עם אסף אמדורסקי, יוני בלוך ועוד

.

נעם רותם, צילום: Bart Grietens נעם רותם | צילום: Bart Grietens נעם רותם, צילום: Bart Grietens

 

על הבחירה: "'בפסיכולוגיה של המאה העשרים קוראים לזה 'הצעקה הראשונית'. ניסיון להחזיר את המטופל לרגע הטראומטי הכי מוקדם, לפעמים עד הלידה עצמה, במטרה לשחרר ממנו את זעקת הכאב והאימה שהיתה חסומה בתוכו מאז. הייתי בן 25, הלהקה שלי התפרקה, ואני נזרקתי בדירת חדר מתחת לאדמה בפרישמן. חיפשתי את הקול שלי, ולאן לעזאזל אני ממשיך מכאן. אני זוכר שבאותה תקופה שמעתי הרבה את מוזיקאי הפאנק המנוח ג'וני ת'אנדרס. הייתי מקשיב לשיר שלו שנקרא 'תכאיבי לי', ואמרתי לעצמי: זה השירים שאני צריך לכתוב. בוקר אחד, או אולי צהריים, התיישבתי על הרצפה, הפעלתי את מכשיר ההקלטה, נתתי אקורד רה מז'ור על הגיטרה, וצרחתי 'אל תכאיבי לי יותר!'. זה היה כמו בסרטים, לחיצה על כפתור ששואבת אותך לממד אחר. הרגשתי שאני בתוך חלום, הכל מסביבי הפך מטושטש, וידעתי שאני חייב להמשיך, כי אין לי הרבה מה להפסיד. אז המשכתי לצעוק ולהרביץ לגיטרה, ובסוף נתקעתי על 'אני צריך חום אנושי!' שוב, ושוב ושוב. התעוררתי כשהסליל של מכונת ההקלטה קפץ. למחרת גיליתי שם שיר של דקה וחצי, שתמצת את כל מה שהרגשתי מאז ועד היום.

"אני לא חושב שהרבה אנשים מכירים את השיר אני אפילו לא בטוח שזה השיר הכי טוב שכתבתי. השיר 'עזרה בדרך', למשל, הגיע להרבה יותר אנשים. אבל השיר הזה הוא אני, זה הקול שלי, ואם הוא כל מה שיישאר מהיצירה שלי, לא תהיה לי עם זה שום בעיה".

מבט קדימה: לאחרונה יצא אלבומו החדש של רותם, "ברזל ואבנים", וב־25 במאי צפוי להיערך מופע השקה חגיגי במועדון הבארבי בתל אביב.

גיא בניוביץ'

קרן וולף, מעצבת תכשיטים

הדגל שלי: תכשיטים בסגנון וינטג'

ב־2006 פתחה קרן וולף את הסטודיו שלה בשכונת נווה צדק בתל אביב, ולמרות גילה הצעיר וחוסר הניסיון, בנתה לעצמה שם במהירות בזכות כתב היד הברור שלה. התכשיטים של וולף הם בסגנון וינטג' קלאסי עם ניחוח של שנות העשרים. הם עשויים מתכות מצופות זהב 14 קראט ומשובצים באבני חן, פנינים, עבודות אמייל או משולבים בתחרות עתיקות.

תחנות בדרך: פתיחת חנות בנווה צדק, בר רפאלי מופיעה עם התכשיטים של וולף במגזין האיטלקי L'Officiel, השקת קולקציית שעונים, זהב ויהלומים.

קרן וולף, צילום: אוראל כהן קרן וולף | צילום: אוראל כהן קרן וולף, צילום: אוראל כהן

על הבחירה: "אני חושבת שכיום אני הכי מזוהה עם אביזרי השיער שלי מהסיבה הפשוטה שזו נישה שאין לה מענה מכובד במקומות אחרים. אבל ככלל, כתב היד שלי כולו מזוהה איתי. אני חושבת שיצרתי תכשיטים עם שפה ברורה משלי, תכשיטים בסגנון וינטג'.

"אני בהחלט שמחה להיות מזוהה עם התכשיטים שלי. התכשיטים שאני עושה הם אני, וכל אחד מהם מיוצר בעבודת יד כאילו לעצמי. מגיל צעיר מאוד אני חובבת פריטי וינטג'. הבגדים שאני קונה לעצמי, הנעליים, התיקים, משקפי השמש — כולם ידברו בשפה שמשלבת את עכשיו עם פעם. בשנים האחרונות המון מעצבי תכשיטים החלו להעתיק ממני. בהתחלה התבאסתי מזה אבל היום אני מבינה שהעובדה שיש כל כך הרבה העתקים שלי, הופכת אותי בעצם למקור. המותג 'קרן וולף' הפך לסמל בזכות כל אלה שמעתיקים אותי. כשמפרסמים תגובות על תכשיטים של אחרים בבלוגים או בטוקבקים, כותבים שזה בסגנון קרן וולף. כתב היד שלי הפך למאוד מובהק. מצד שני, אני לא עוצרת במקום, אני כל הזמן מתפתחת ומנסה להכניס דברים חדשים לעשייה שלי".

מבט קדימה: "יש לי חלום להתרחב, ויש גם דיבורים על פתיחה של סניפים חדשים. מעבר לזה, אני שוקדת היום על פיתוח קולקציית תכשיטים שהשקתי בשנה האחרונה, ומכילה תכשיטים שעשויים זהב 14 קראט ומשובצים ביהלומים ובפנינים. כמו כן, אני שוקדת על ליין של טבעות נישואים. אני לומדת כובענות בימים אלו ואוספת ציוד כדי להתמקצע בתחום. כיום יש כמה כובעים לתצוגה בסטודיו, אבל בקרוב אפצח בקולקציה שלמה של כובעים שיהיו עשויים מחומרים כמו לבד, קרושה, משי, פנאמה ועוד. קולקציית תכשיטי קוטור שהכל בה ייתפר ביד נמצאת גם היא בשלבי עבודה".

לרה רוטר

 

רשף לוי, תסריטאי, במאי וקומיקאי

 

הדגל שלי: מופע הסטנד־אפ "משחק באש"

 לוי הוא מהכותבים הפורים והמצליחים בישראל, ועיסוקיו חוצים את גבולות המדיה ומתפרשים על פני המסך הקטן והגדול, במות התיאטרון הרפרטוארי ומועדוני הסטנד־אפ. אחת העובדות הידועות עליו, שבה הוא משתמש הרבה כחומר לקומדיה שלו, היא שהוא אב לשבעה ילדים.

תחנות בדרך: "זהו זה", "אהבה קולומביאנית", "איים אבודים", "הבורר".

רשף לוי, צילום: עמית שעל רשף לוי | צילום: עמית שעל רשף לוי, צילום: עמית שעל

על הבחירה: "באופן עקרוני 'הבורר' והסרטים 'איים אבודים' ו'אהבה קולומביאנית' מוכרים לציבור הרחב, למזלי הרב. המחזות שאני כותב הם יותר עניין פנימי של עדת חובבי התיאטרון, שהיא גדולה אבל לא רעשנית במיוחד. אבל גולת הכותרת של היצירה שלי היא בלי ספק מופע הסטנד־אפ, שרץ כבר חמש שנים ומשתנה משבוע לשבוע. הסטנד־אפ הוא המקום שבו אני והקהל מנהלים את הרומן פנים מול פנים, וכיוון שיש אלמנט של אלתור במופע, אז הקהל קצת כותב יחד איתי את החומר בכל ערב מחדש. רוב החומרים האחרים נגזרים מהאימון הזה של הסטנד־אפ, שבו אני מרגיש את הקהל ורואה מה מצחיק ומה מרגש אנשים.

"יש משהו בתדמית הסטנד־אפ בארץ, שממוקם בעולמם הרוחני של הפיינשמקרים תחת הכותרת 'עממיות'. לי אין בעיה עם זה, כיוון שבתוך עמי אני יושב, ואף פעם לא התרגשתי מפרמיירות או מפסטיבלי קולנוע של צרפתים עוכרי ישראל. לא אכפת לי להיות הבחור המוזר הזה עם שבעה ילדים שמתעקש לעשות סטנד־אפ למרות שהוא גם מחזאי. האמניות שאני עוסק בהן, כולן כאחת קשורות לקהל רחב, והסטנד־אפ במובן זה הוא גולת הכותרת של הכתיבה, הוא משויף וכל בדיחה בו נוסתה ונבדקה היטב, ומצד שני הוא משתנה כל הזמן. וחוץ מזה, בסטנד־אפ זה אני על הבמה, ואני לא מסתתר מאחורי שחקנים אחרים שמבצעים את מה שכתבתי".

מבט קדימה: "אני ממשיך להופיע כמעט כל יום. עם הכתיבה של העונה הבאה של 'הבורר' וסרט חדש, הלו"ז שלי די צפוף".

אוהד לנדסמן

ענבל פינטו ואבשלום פולק, כוריאוגרפים

 

הדגל שלנו: המופע "אויסטר"

מ־1994 מעלה הלהקה, בניהולם האמנותי של היוצרים ענבל פינטו ואבשלום פולק, יצירות מחול חדשניות ושופעות דמיון. הלהקה מונה 11 רקדנים ושני שחקנים, ומוזמנת לייצג את ישראל בפסטיבלים חשובים ובמרכזים תרבותיים מובילים ברחבי העולם. עד היום העלתה הלהקה יותר מעשרה מופעים.

תחנות בדרך: "סיכוי למאה", "עטוף", "בוביז", "מה טוב בירח", "אויסטר", "שייקר".

ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום: אוראל כהן ענבל פינטו ואבשלום פולק | צילום: אוראל כהן ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום: אוראל כהן

 

על הבחירה: "קצת קשה לבחור ולהגיד מה חושבים אנשים, אבל 'אויסטר' הוא כנראה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. 'אויסטר' עלה ב־1999, וזה לא מעט זמן, בייחוד למופע מחול שחוצה קהלים וגילים. יש לזה יתרונות וחסרונות. אנחנו תמיד מנסים להתחדש ולגדול, אבל יש משהו טוב ביצירה ובמופע שנחרת בזיכרון ומהווה סמן. המופע גם מגדיר אותנו בצורה מסוימת, אפשר תמיד לחזור אליו ולהתמודד איתו. למרות שיש פרדוקס, הידוע הוא תמיד משהו שנרצה לטשטש כדי ליצור את החוויה מחדש, את ההפתעה, את הסקרנות ואת ההרפתקנות, שהן חלק חשוב ממה שאנו עושים. זה מה שיצר את 'אויסטר' — בלי אג'נדה ליצור את פרויקט הדגל, אלא נוצר מהחיבור והרצון והאהבה והתקופה. לשמחתנו זה משהו שמלווה אותנו כבר הרבה שנים, ויש את הקהל ששמח לבוא ולצפות, ואנחנו מקווים שימשיך כמה שיותר".

מבט קדימה: "אנחנו מתאוששים מפרויקט שעבדנו עליו שנה ולא יצא לפועל — היינו אמורים לביים ולעשות כוריאוגרפיה לאופרה 'רומיאו ויוליה' בארנה בוורונה. זו לא הפקה שלנו, אלא של פסטיבל האופרה בוורונה, ואנחנו מקווים שהרעיונות והמחשבות לא יתמסמסו וייצאו לפועל בעתיד. במקביל אנחנו עובדים על פרויקט קטן־גדול עם מעט משתתפים, פיתוח של מופע או סדרת מופעים שנוכל בצורה קלה וניידת להעלות בבתי חולים בפני קהל שאינו יכול להגיע לאולמות. נבחר בקפידה חומרים שאינם ארוכים מדי ולא מצריכים חלל גדול. זה ניסוי, עם שאיפה שייווצר משהו טוב לנו וגם לאנשים שבפניהם נופיע".

מאיה נחום שחל

צדוק בן דוד, אמן

 

הדגל שלי: תערוכת "טבע האדם"

+ בן דוד היה בשנה שעברה לאחר האמנים המוכרים והאהובים בארץ בעקבות המיצב "טבע האדם" שהציג במוזיאון תל אביב. הוא יצר מיצב שהתפרש על פני 140 מטרים רבועים שכוסו בחול מקומי, ובתוכו עלו כ־20 אלף פרחים וצמחים מכ־900 סוגים. במיצב ביקרו כ־145 אלף מבקרים, מספר שיא של מבקרים בתערוכה במוזיאון זה.

תחנות בדרך: לימודים בבצלאל ובלונדון, תערוכת "מציאות בלתי נראית" בסין, ייצוג ישראל בביאנלה בוונציה.

צדוק בן דוד, צילום: אברהם חי צדוק בן דוד | צילום: אברהם חי צדוק בן דוד, צילום: אברהם חי

 

על הבחירה: "אני מניח שבארץ תערוכת 'טבע האדם', ובייחוד מיצב הפרחים בה 'שדה שחור', מזוהים איתי יותר מכל פרויקט שעשיתי לאחרונה. זהו מיצב פסיכולוגי ובו שדה הפרחים הוא מעין מטאפורה למצב קיומי הנע על סקאלה רגשית שבין עצב לשמחה.

"ודאי שאני שמח להיות מזוהה עם התערוכה, בעיקר משום שבין ההמונים שהגיעו לשם היה מספר רב של אנשים שביקרו במוזיאון לראשונה בחייהם. החיבור שנוצר וההזדהות האישית עם המיצב האופטימי ביסודו ריגשו אותי. הם נטעו בי את התחושה שעבודת הנמלים, שנמשכה למעלה משלוש שנים, לא היתה לשווא".

מבט קדימה: "בחודשים הקרובים פני שוב אל המזרח. כרגע אני בעיצומן של הכנות לתערוכת יחיד שתיערך בסוף החודש ביריד אמנות בהונג קונג. משם אני ממשיך לסין להרצות על עבודותי, ואחר כך לסיאול לשם פגישות הכנה לתערוכה גדולה שתיערך שם בסתיו הקרוב".

דנה גילרמן 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



5 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

4.
מדד הגאוה הלאומית לא נמדד עפ"י דגלים במכונית אני יכול לומר זאת
בוודאות יש לי חברים אני ומשפחתי ועוד רבים שני מכיר תורמים ואוהבים את המדיה עד כלות שירתנו בסדיר ומשרתים במילואים ביחידות הכי קרביות ומבחרות שיש אני לפעמים מאוד שונא את המדינה אבל בסוף מת עליה עד עמקי נשמתי ולא אין לי דגל על החלון מזה השטויות האלו.יש דרכים רבות להראות אהבה הרבה יותר עמוקות ומשמעתיות מלשים סתם דגל מסכן על החלון לתרום לעשות ולבצע למשל יות ר חשוב.
ר  |  10.05.11
3.
בזיון הדגל
דגל על המכוניות כפי שמיוצר היום הוא בזיון לדגל- הדגלים בתחילה יפים לאחר מספר שעות הופכים להיות שחורים מהפיח וקרועים מהרוח ולבסוף נרמסים בכביש או עפים וזרוקים בצידי הדרכים זהו בזיון לדגל הלאומי ורשיות החוק צריכים ליישם את חוק הדגל ולמנוע ייצור דגלים פשוטים
שבתאי , פתח תקוה  |  10.05.11
2.
מדד הגאווה הלאומית
כבר שנים אני עוקב אחר "מדד הגאווה הלאומית" והוא כמות המכוניות עם הדגלים לפני יום העצמאות השנה היא שנה עם מדד נמוך בערך ממוצע של 1 ל 20 מכוניות שנה שעברה היה גרוע עוד יותר אבל היו שנים שעל כל מכונית שלישית היה דגל לא סקר לא כתבה לא נאום המדד הטוב ביותר הוא הדגלים על המכוניות
ישראל  |  09.05.11