אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פרח השכונות צילום: אוראל כהן

פרח השכונות

הגעתי לפסגה, יש לי חליפה, אבל אח שלו, אני לא שוכח מאיפה באתי

09.05.2011, 09:33 | קרן צוריאל-הררי, עמיר קורץ וארי ליבסקר
קווים לדמותם: ביוגרפיה: מעברה או שכונת מצוקה, לימודים גבוהים, ג'וב מרשים. קולות רקע: אבא אבא ירח מטפטף עלינו. פריט חובה בראיונות: אמביציה. הדרך: מהתחתית לצמרת, לרוב בתוך המערכת. אאוטפיט: יקר אך לא בהכרח יוקרתי. מניירות: חיבוק, צ'פחה, סלנג לא מאוד מעודכן. נוגעים לא נוגעים: השד העדתי. דמיינו את: נינט טייב. להיות ישראלי זה: לסלול לעצמך את הדרך מהתחתית

 

זהבית כהן

זהבית כהן אוהבת לספר את הסיפור שלה. זה סיפורם של כל פרחי השכונות בעולם העסקים, אבל נדמה שהיא חוגגת אותו מדויק יותר מכל האחרים.

כהן אוהבת לדבר על הילדות. להצטלם בבית הקטן שבו גדלה, זה ש"מסמל עבורי את הפשטות, החום והאמיתיות שבחיים". היא אוהבת לדבר על ההורים, פועל ועקרת בית דלי־אמצעים, ש"חינכו אותי לחלום ולהעז והטמיעו בי את הרצון להצליח באמצעות עבודה קשה". היא אוהבת להגיד ש"בסוף בסוף אני מפתח תקווה ועיראקית". היא אוהבת "לדבר מהבטן" ולספר לעובדים בחברה התורנית שקנתה בתפקידה כמנכ"לית אייפקס ישראל על "זהבית כהן האמיתית".

זהבית כהן, צילום: אוראל כהן זהבית כהן | צילום: אוראל כהן זהבית כהן, צילום: אוראל כהן

את האותנטיות הזו צריך לתחזק. כהן תרקוד ותמחא כפיים במסיבות עם העובדים. היא תדביק למנהלים שלה כינויים כמו "חמוד" ו"מתוקי", ותנהל איתם שיחות מסדרון אישיות. היא תרד לרפת בג'ינס וטי שירט, תקשיב לרפתנים הכעוסים של תנובה ו"תדבר איתם בגובה העיניים".

היא עממית בסגנון הסינדרלה הנונשלנטית. כן, התחלתי נמוך. נכון, אני בצמרת. אבל אין כאן שום נעל זכוכית. מה שקרה לי יכול לקרות לכל אחד מכם אם רק ירצה מספיק. לכן אין בעצם הבדל גדול בינינו.

ולכן הדגש הוא על הדרך שעשתה. איך נסעה לארצות הברית בלי כסף ועם אנגלית משובשת, עבדה בוול סטריט, עברה לאי.די.בי, ומשם בלי פרוטקציה להנהלת אייפקס ולסדרת רכישות מרשימה של חברות ענק ישראליות.

אין בסיפור הזה אזכור של אמביציה חריגה, או של ניהול קר רוח ונעדר סנטימנטים בדרך להצלחה עסקית. הילדה עם המוטיבציה מהבית החם בפתח תקווה נהפכה למנהלת קרה מהווילה ברמת השרון, אבל עדיין מעדיפה לדבר על הג'אגלינג בין קריירה לאמהות, כאילו היתה עוד אמא עובדת מן השורה.

אצל כהן הדרך היא העצמאות, הבנייה בשתי ידיים היא הישראליות. הדרך שיכולה להיות של כל אחד, אבל אני עשיתי אותה במלואה. אני כמובן לא דורשת, אחרי הכל אני כמוכם, מפתח תקווה, אבל אתם תיתנו כבוד.

עוד בשבט פרח השכונות

גדי לסין. הגרסה האשכנזית. ממעט להתראיין, אבל נתפס מספר איך עשה בגרות בגיל 25, התחיל בתחתית הסולם ונהיה מנכ"ל בזכות "אמביציה מטורפת".

שלמה אליהו. גרסת הקיפוח המתמשך. סיפורים על בגדד, מעברה, עוני, הצלחה, "להיות חלק מהעם", ואיך לא נותנים לו לקנות בנק בדיוק בגלל כל אלה.

ציון קינן. גרסת האמביציה המחושבת. עד היום ציון וקנין לשעבר רוצה "להחזיר לבנק את הנשמה", מפצח גרעינים ביציע ומסתובב עם קמע מאמא "כדי לזכור מאיפה באתי".

צדיק בינו. גרסת הפקיד שקנה את הבנק. עיראק, מעברה, קריירה בנקאית, חלום, הגשמה, חליפות, עניבות, ונינוחות של אצולת הכסף הישן.

לשאר טיפוסי הבכירים לחצו כאן

תגיות