אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הלא משתכנזים צילום: גדי קבלו

הלא משתכנזים

הגיעו מהשכונה, ולא לגמרי חשוב להם לעזוב

09.05.2011, 09:34 | קרן צוריאל-הררי, עמיר קורץ וארי ליבסקר

קווים לדמותם: תחנות מרכזיות: ילדות בפריפריה או בשכונה לא מזהירה, יוזמות עסקיות מגיל צעיר, ושאיפה תמידית לקנות את הגדולים מהם. אסכולה: לעולם עצמאים, כמעט תמיד בעסקים "עממיים", עם העדפה לנדל"ן וקמעונאות. אג'נדה: להגיד מה שחושבים. אאוטפיט: ספורט אלגנט, כשהם ממש מתאמצים. תחביבים: ספורט, אלוהים וכוחות גדולים אחרים. דמיינו את: אלי אוחנה. להיות ישראלי זה: להישאר אתה

רמי לוי

רמי לוי קרוע. הוא רוצה לשחק במשחק של הגדולים, אבל בו בזמן מרגיש שם לא בנוח. לא בביזנס, בחיים. הנה דוגמה אופיינית: "בוא אני אזמין לנו מקומות בקנטינה. ישבתי שם כמה פעמים. שמה יושבים גם נוחי דנקנר, טדי שגיא ואחרים". הוא מזמין שני אליו אוליו, לו ולאשתו, לא לפני שהכריז שהוא אוכל רק כשר, אבל ניכר בו שהוא לא מרוצה. "תראה על מה משלמים כסף, אני פשוט לא מבין למה".

רמי לוי, צילום: אלכס קולומיוסקי רמי לוי | צילום: אלכס קולומיוסקי רמי לוי, צילום: אלכס קולומיוסקי

הוא באמת לא מבין למה. מוכר את עצמו כ"העם", מוכר את המוצרים בסופרמרקטים שלו בזול, מוכר את המותג רמי לוי בעצמו, בלי יועצי שיווק, בלי אסטרטגים, בלי יחצן. לא מפחד להילחם, אבל בגלוי, בלי תרגילים, גם אם זה כרוך בעוף בשקל ועובדים שמתקוטטים עם המתחרים. "אין אצלי פסיכולוגיה של מכירה. אני זה בדיוק שוק הכרמל, רק בלי פער תיווך. קחו הכל ישר מהקופסה". ספק אם היה בישראל אי פעם ואם יש היום גוף עסקי גדול אחר שרץ רק על הטיקט הזה, של העממיות.

הוא גר בבית בן ארבעה חדרים בשכונת גילה בירושלים ועובד ממשרדים פשוטים, פונקציונליים, מעל הסניף באזור התעשייה תלפיות. העובדים הקרובים אליו הם בני משפחתו, אבל הוא השליט היחיד באימפריית הסופרמרקטים והנדל"ן. מחליט לבד. הוא הולך לישיבות עסקיות, פגישות בבתי השקעות ואירועים של בכירי המשק, אבל תמיד בא עם פמליה של החברים מירושלים ומדבר פשוט. והוא לא נותן לשכוח את זה לרגע אחד. זה נמצא במרכולים, בשיווק שלהם, ובעיקר בכל הווייתו של האיש שהוא הסוּפּר. "אני אדם פשוט", הוא אומר לכל אחד, בכל הזדמנות, בכל ראיון, "איש של העם". עם הקופון הזה הוא גזר עד היום הון שמוערך ב־1.5 מיליארד שקל.

 עוד בשבט הלא משתכנזים

ג'קי בן זקן. גרסת הקומבינה. אשדוד, רביבו, נניקשווילי, לייבוביץ' וניחוח תחמנות. במקום חיבוק, מבט של "מי אתה בכלל?". כי עם מלך השכונה לא כדאי להסתבך.

יצחק סוארי. הגרסה המחוייכת. האריה אליאס של עולם העסקים. מחבק, צובט בלחי או במקום רגיש יותר, תמיד שמח לשוחח על עניין כלכלי, ובעיקר על משחק השבת.

רמי שביט. הגרסה הרכה. צמח באשדוד, עבר לצפון תל אביב, מחבק את העובדים, מתודלק ברעב לקנות עוד ועוד רשתות. ומה יותר עממי מהמשביר.

אילן בן-דב. גרסת האשראם. עייף את שומעיו עם ההארות והאנרגיות הטובות שמובילות אותו בחיים ובעסקים. בדיעבד, יכול להיות שהיינו צריכים להיות יותר קשובים.

לשאר טיפוסי הבכירים לחצו כאן

תגיות