אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מר סטרן, ככה צריך צילום: איי פי

מר סטרן, ככה צריך

ההצלחה של ממפיס גריזליס מפתיע את ה-NBA: שוק קטן, אוכלוסייה שחורה, אסטרטגיית המאניבול - ככה מצליחים לשרוד בליגה שמפסידה כ־400 מיליון דולר בשנה. שמישהו יעזור להם בבקשה!

11.05.2011, 11:00 | אסף רותם

שלוש שנים בלבד אחרי הטרייד שהשניא את הקבוצה הזו על כל אוהדי הכדורסל, חזרה ממפיס גריזליס לפלייאוף ה־NBA ובגדול. הקבוצה עוד עשויה למצוא עצמה בגמר המערב מול דאלאס, עם אפשרות לא לגמרי מופרכת להגיע לגמר.

והכל התחיל לפני שלוש שנים, כאשר הקבוצה שלחה את הכוכב הגדול שלה פאו גאסול ללוס אנג'לס לייקרס, תמורת החוזה המסתיים שלבש את צורתו האנושית של קוואמי בראון, עוד כמה שחקנים זניחים, בחירות דראפט, והזכויות למארק גאסול - אחיו של הכוכב הנוטש. מיד לאחר מכן גרג פופוביץ', מאמנה המצוין של סן אנטוניו, אמר שהטרייד פשוט לא הגיוני וכי יש להקים ועדה שתפסול טריידים מסוג זה בדיוק. כמה בחירות דראפט מוצלחות לאחר מכן, והימור על השחקן המוכשר והבעייתי זאק רנדולף, וממפיס כיום מאיימת על כל קבוצות המערב. כבונוס, היא כבר העיפה בסיבוב הראשון את פופוביץ' ואת קבוצתו, סאן אנטוניו המזדקנת, בסמכות מרשימה, וכעת היא ראש בראש עם אוקלהומה סיטי ת'אנדר בחצי גמר המערב. פופוביץ' אפילו הודה שהוא רואה את הערך שהיה לטרייד לטווח הארוך.

מי שצפה בסדרה מול סאן אנטוניו ראה אולם מפוצץ ורועש וקבוצת לוחמים שלבשו את מדיה של הגריזליס, בעודם מנפצים את התדמית שנשאה הקבוצה על גבה ב־15 שנות קיומה. מאז עונת 1995–1996 שבה שיחקה לראשונה (אז עוד בוונקובר), הגריזליס היתה מהקבוצות הגרועות ביותר בליגה בכל המובנים. הקבוצה הפסידה יותר מ־70% מהמשחקים לא פחות מעשר עונות, ועלתה לפלייאוף רק שלוש פעמים שבהן לא ניצחה אפילו משחק אחד לפני שעפה. כתוצאה מכך, הקבוצה נמצאת כמעט תמיד בתחתית ממוצע התפוסה והצופים בליגה.

או.ג או.ג'יי מאיו. משתמשים בשיטות מהבייסבול כדי להצליח בכדורסל | צילום: איי פי או.ג

בלי שוק ובלי קהל

עד כאן הזוועות. מהצד השני, במובנים רבים, אם הליגה של הקומישינר דיוויד סטרן רוצה לשרוד, ממפיס היא המקום לעשות את זה. ברור שבערי הענק, עם הגטואים של השחורים והכסף הגדול, יכולות קבוצות NBA מסוג הבולס, הניקס והלייקרס לשגשג. אולם, כדי שליגה תשגשג עליה לוודא שקבוצות כמו ממפיס מצליחות לעשות רווח. וזה לא קל.

ממפיס היא השוק ה־42 בגודלו בארה"ב. במילים אחרות: זו קבוצת שוק קטן. קטן - אבל דמוגרפית "נכון". זאת משום ש־60% מהאוכלוסייה היא שחורה, מה שמתאים בתיאוריה ליצירת הזדהות בין האוהדים לבין האנשים שמתרוצצים על הפרקט - כדורסל, כמו פוטבול, הוא ספורט שנשלט בידי השחורים זה שלושה עשורים. ואם זוכרים שכשליש מהכנסות הליגה הוא ממכירות כרטיסים, ממפיס אמורה להיות במקום טוב יחסית. אלא שבממפיס הקהל לא בדיוק נוהר אחרי הקבוצה כאשר זו לא נראית טוב על הפרקט. רק השנה הצליחה סוף סוף לטפס מעל קו 80% בתפוסת היציעים, לאחר שלוש שנים (2008–2010) שבהן היתה מהקבוצות הגרועות בליגה, עם תפוסה של פחות מ־75%.

וכשיש לך שוק תקשורת קטן ואולם ביתי ריק מדי, התוצאה הכלכלית ברורה: לאורך כל העשור האחרון, גם בשנותיה הטובות של הקבוצה וגם בשנים השחונות, היא לא הצליחה לייצר רווח תפעולי.

מארק גאסול (מימין) וזאק רנדולף. היא יכולה להצליח - אבל רק על אש קטנה. במילים אחרות, בניית שושלת, הכוללת חוזי ענק לכמה שחקנים, פשוט לא אפשרית לקבוצה שהשוק מכתיב לה חוסר יכולת לשדרוג משמעותי מבחינת ההכנסות, צילום: איי פי מארק גאסול (מימין) וזאק רנדולף. היא יכולה להצליח - אבל רק על אש קטנה. במילים אחרות, בניית שושלת, הכוללת חוזי ענק לכמה שחקנים, פשוט לא אפשרית לקבוצה שהשוק מכתיב לה חוסר יכולת לשדרוג משמעותי מבחינת ההכנסות | צילום: איי פי מארק גאסול (מימין) וזאק רנדולף. היא יכולה להצליח - אבל רק על אש קטנה. במילים אחרות, בניית שושלת, הכוללת חוזי ענק לכמה שחקנים, פשוט לא אפשרית לקבוצה שהשוק מכתיב לה חוסר יכולת לשדרוג משמעותי מבחינת ההכנסות, צילום: איי פי

מה עושים?

ממפיס נמצאת אפוא במלכוד שהולך לאפיין הרבה מאוד קבוצות של שוק קטן־בינוני: היא יכולה להצליח - אבל רק על אש קטנה. במילים אחרות, בניית שושלת, הכוללת חוזי ענק לכמה שחקנים, פשוט לא אפשרית לקבוצה שהשוק מכתיב לה חוסר יכולת לשדרוג משמעותי מבחינת ההכנסות.

בדומה לקבוצות כמו אוקלהומה סיטי ושיקגו, ממפיס אימצה את אסטרטגיית המאניבול (הצלחה בתקציב מוגבל) של ה־NBA: היא נאלצה לחבר כוכבים עתידיים שנמצאים עדיין על חוזי רוקי, כמו מארק גאסול ואו.ג'יי. מאיו, לשחקנים שנמצאים כבר היום בשיאם, כמו זאק רנדולף ורודי גיי. לאלה אפשר לחבר את הילדים הדחויים של הליגה - שחקנים ששווים יותר מהשכר שלהם. אחד כזה הוא שיין בטייה, יוצא דיוק שהפך לאחד הסמלים של המאניבול עוד כששיחק ביוסטון. למעשה המאניבול היא נוסחה המתבססת על נתונים סטטיסטיים חשובים שרבים לא לוקחים בחשבון כי אינם אטרקטיביים. בטייה טוב בדיוק בגלל הסטטיסטיקות שלא מראות שהוא כוכב. גם כי ב־NBA יש פחות סטטיסטיקה הגנתית, וגם כי לבטייה יש ערכים מוספים, כמו מנהיגות, שקשה לכמת.

ככל שמסתכלים על הקבוצות העולות של הליגה, יש מרכיב אחד שמחבר אותן להצלחה: קשיחות מנטלית. בשנים האחרונות הביטוי הסטטיסטי של זאת איננו מאזן ניצחונות והפסדים, אלא הפרש הנקודות הממוצע במשחק. קבוצות טובות באמת דורסות יריבות כשהן יכולות, ובדרך כלל לא נדרסות בעצמן אלא לעתים נדירות. במילים אחרות: הן הופכות יותר ניצחונות למשחקים קלים, ובהפסדים עושות את המוות ליריבות. במצב של סדרה זה שם המון לחץ על היריבה. ולראיה: 7 מ־10 הקבוצות שהובילו את הליגה בהפרשי נקודות ממוצעים עדיין נמצאות בפלייאוף. בשנה שעברה, מתוך 9 הקבוצות שהובילו את הליגה בהפרש נקודות ממוצע למשחק, 8 גם הגיעו לסיבוב השני בפלייאוף.

עוד נותר לראות אם המודל החדש הזה יעמוד גם בתנאים שיהיו בהסכם הקיבוצי החדש, ובו תקרת השכר תהיה נמוכה יותר, אבל גם החוזים אמורים להיות קטנים יותר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות