צילום: רוני כנעני
הוריי אמרו: "אם אין, אז קונים פחות - אבל טוב"
אילנה אפרתי, מעצבת אופנה בת 54, נשואה ואם לבת ומתגוררת בת"א ובאיטליה: "גדלנו על המשפט: 'אנחנו לא מספיק עשירים כדי לקנות בזול'
נולדתי בפרבר של פתח תקווה לשולמית ויצחק, שניהם ילידי ירושלים. משפחת אמי באה מסמרקנד ומשפחתו של אבי היתה משפחת סוחרים ממוצא מזרח־תיכוני מעורפל. היינו ארבעה אחים וחיינו בשכונה קטנה של בתים פרטיים, וחשבתי שאני גרה בכפר. הוריי היו מאוד בעניין של גינות והיתה לנו גדר חיה של פיטנגו, גפן שמטפסת על קיר המרפסת ועץ גויאבות אדומות. תמיד הייתי מתעכבת לפני הכניסה לבית באכילת פרי.
"הוריי היו אנשי הצווארון הכחול. אבי היה מומחה למתכת, אומן בחרטות עדינה, שעבד בתעשיות הביטחוניות. אמי עבדה 20 שנה בחדר המודלים של כיתן, וכילדה ראיתי את המעצבות עובדות ולמדתי את כל שלבי העבודה. מאחורי הקלעים של עולם האופנה היה בשבילי עולם ומלואו, אבל אז לא היה לי מושג שאעסוק בתחום הזה. להפך.
"שנות השבעים היו עשור של דעיכה בטקסטיל ואמא חשבה שלתחום הזה אין עתיד בארץ, אז הלכתי ללמוד גרפיקה. גרפיקה היתה בעבורי עבודה משרדית כמעט בלי נגיעה בחומרים, שבה אתה חייב לרצות את הלקוח בכל ויכוח מקצועי. אבל נראה שכאשר משהו נזרע בך חזק בפנים קשה להתווכח עם זה - ובסוף הגעתי בכל זאת לעיצוב אופנה.
"גדלנו על המשפט: 'אנחנו לא מספיק עשירים כדי לקנות בזול'. לא קנינו הרבה, אבל כשקנינו זה היה צריך להיות סופר־איכותי, לכל החיים. תקופה ארוכה הסתדרנו עם מקרר שמופעל על קרח, אבל כשאבא החליט לקנות מקרר זה היה 'אדמירל', פריג'ידר מתוצרת חוץ, שזה היה כמו לקנות מרצדס. כך זה היה אצלנו בכל התחומים, מבד, עד מקרר ונעליים. המסר היה שלא מתפשרים, 'אם אין, אז קונים פחות אבל יותר טוב'. זה בא לידי ביטוי גם באוכל. הוריי לא היו פליטי שואה ולא היה להם שום תסביך או חוויה טראומתית עם אוכל, אוכל היה פשוט הנאה, ולכן אצל אמי לא בא בחשבון לאכול בחוץ: 'לאכול בעמידה? מה פתאום?', היא היתה אומרת.
"אבא היה טיפוס מאוד שורשי וסקרן. בשנים שחי בירושלים המחולקת הוא תמיד רצה לדעת מה קורה מהצד השני, והוא שילם לכומר נוצרי שיראה לו מה קורה מעבר לחומה. בתמונות שהכומר צילם לו רואים שוטרים ירדנים בכובעים אדומים מעוצבים, חליפות וכפפות לבנות. זה הצדיק את הסקרנות שלו; המראה היה מדהים.
"כשעברנו לגור בשיכון דן הבית היה מינימליסטי מאוד, גדול וריק. בלי מזנונים, מפיות וקריסטלים שראיתי אצל אחרים. אבא לא הסכים להכניס הביתה שום פריט מיותר. 'יש קו ארוך נקי. למה לקלקל אותו?', אמר. שיכון דן היה אז כמו כפר וגדלתי בתוך הטבע. ביליתי שעות בשדות של תורמוסים, אירוסים, אני לא יכולה בלי זה. באיטליה אני גרה בכפר שיש בו את כל מה שהיה לנו כילדים: גפן, עגבניות, פלפלים. החזרתי לעצמי את כל הדברים האלה. מדי פעם אני חוזרת לתל אביב, לעיר. שני הדברים האלה - העירוניות והכפר - הם חלק ממני. יש בי את שניהם".
17 תגובות לכתיבת תגובה