צילום: עמית שעל
השגיאות שלנו נשארות הרבה אחרינו
שלושה ימים עם האדריכל אמנון רכטר הם מסע מתמיד בין מכבי האש בפריפריה לישיבות על חידוש בניין בית המשפט בתל אביב, בין ציטוטים של קוואפיס לגידול הילדים. "התהליך הוא הדבר החשוב, וכמו שהגוף נושא איתו צלקות כחלק מההוויה שלו, כך גם מבנים"
בחורה בחצאית שקופה שמבצבץ ממנה חוטיני צהוב מדלגת במדרגות, לידה עובר פנסיונר מחויך שסיים את טבילת הבוקר שלו. חוף גורדון מתעורר לו בעצלתיים, אומר בוקר טוב לאדריכל אמנון רכטר (52), שכמו בכל בוקר עומד עם כוס נס קפה וסיגריה מחוץ למשרד שלו, ששוכן בבטנה של כיכר אתרים בתל אביב. לבד, בשקט, מסניף קצת אוויר מלוח וניקוטין. מהעיניים שלו זאת הזווית הכי יפה על העיר. אחרים נטשו אותה בגלל ריח השתן והביוב, הגרפיטי והקירות המתקלפים, או סתם כי היא שוממת ועזובה. אבל רכטר, דווקא בגלל זה, מתעקש עליה.
"מה קורה עם השאריות? מה אנחנו עושים עם שאריות האוכל? שאריות הריהוט?", הוא נכנס פנימה ומסביר את הבחירה לעבור לכיכר לפני שנה, "זה חלק מההתייחסות שלי לחברת השפע שמעסיקה אותי, חברה שבה זורקים דברים שכביכול לא צריכים - משאריות קרשים אצל הנגר ועד בני אדם, כמו העובדים הזרים שכבר לא נוח לנו שהם כאן. אנחנו מנסים להחזיר לכיכר אתרים, שהיא איזו שארית תל־אביבית ששכחו ממנה, את המקום הראוי לה".
גם בתוך המשרד רכטר לא עושה לעצמו הנחות: במקום להזמין ספות עור מאיטליה ולהתיז יוקרה על הקירות, הוא בחר להשקיע באמירה, הנודניק. קיר הכניסה מורכב מקורות עץ חשופות ומלוכלכות בבטון, ששימשו מסגרות יציקה לבטון בבניין אחר. הסימנים של שבירת הקירות בחלל נשארו גלויים, ובכלל יש מין הרגשה שרכטר אדריכלים פלשו למשרד בשיפוצים. "אותי הרבה יותר מעניין התהליך מאשר המוצר הסופי", הוא מתנצל אפילו שזה נראה נפלא, "ברור שהמוצר הסופי צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים, אבל הכוח של ארכיטקטורה טובה בא מהעוצמה של התהליך - אינטלקטואלי, אמנותי. אנחנו מאמינים שהתהליך הוא הדבר החשוב במסע הזה, וכמו שהגוף נושא איתו צלקות כחלק מההוויה שלו, כך גם חללים. זה קצת כמו השיר המופלא של קוואפיס".
הוא לוקח נשימה ומדקלם: "איתקה העניקה לך מסע יפה/ אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך/ יותר מזה היא לא תוכל לתת".
אג'נדות עם הקפה של הבוקר: "בניין הוא הצהרה חברתית"
"אתי, מה יש לי עכשיו?", הוא צועק למזכירה שמלווה את העסק המשפחתי כבר 30 שנה. "ראיון לרדיו הנורבגי", היא אומרת. על מה? זה לא ממש משנה.
"אין לי מושג על מה אני עומד לדבר, בכל פעם מבקשים ממני לדבר על משהו אחר. אני יודע לדבר על הכל, תגידי לי לדבר על פינגווינים באנטרקטיקה ואני אדבר. לא מאמינה? הפינגווינים של אנטרקטיקה הם הרבה יותר קטנים מהפינגווינים של ארקטיקה. אני ממציא, אבל לכי תוכיחי".
לא הייתי בוחרת לנסות את מזלי דווקא בפינגווינים עם הנורבגים.
"עם הנורבגים הייתי מדבר על גמלים - הגמל המזרח־תיכוני הוא עם דבשת אחת, לעומת הגמל האסייתי שהוא עם שתי דבשות. זה, אגב, נכון", הוא מחייך כשלחדר נכנסת היידי, עיתונאית נורבגית שיום בישראל הפך אותה לאדומה כעגבנייה. הנורבגים עושים יום שידורים על ישראל, כל כתב נשלח לראיין אישיות תרבותית אחרת, והיא מספרת לו שקולגה שלה נשלח לראיין את היוצרים של תוכנית הסאטירה "פאביולס קאנטרי". "נדפקת, תקעו אותך עם האדריכל המשעמם", הוא אומר לה.
"מה שחשוב לי כמראיינת זה מישהו שידבר בכנות", היא עונה.
"אז הגעת למקום הנכון, אני לא מפחד להגיד את מה שאני חושב", הוא מרים לה להנחתה. היא, במקום לשאול אותו על קורות העץ מחופות הבטון, שואלת אותו איך המצב הפוליטי משפיע עליו כאדריכל ישראלי.
"הקונפליקט משפיע על כולם במובן הזה שאני חלק מהתרבות הישראלית", הוא עונה לה, "אז כאזרח אני מאוד מודאג ממה שקורה. אני לא רואה שהממשלה הזאת נותנת לנו פתרון, להפך, אנחנו הופכים למבודדים יותר, חופרים לעצמנו בור. במקום ליזום אנחנו מגיבים, כחברה אנחנו הופכים ליותר ויותר מנומנמים, כל אחד תקוע בבועה שלו. גם אני תקוע בבועה של עצמי, אבל במובן הזה אני מאוד ביקורתי. אני כהגדרה לא בונה מאחורי הקו הירוק, סירבתי להמון פרויקטים בגלל זה. עכשיו כבר לא מבקשים ממני, אבל לפני שידעו את הדעות שלי ביקשו ממני כמה פעמים וסירבתי".
ואדריכלים אחרים?
"האדריכלים שעושים את זה הם כמו יענים - תוקעים את הראש באדמה. מה שהם לא מבינים זה שאדריכלות היא תמיד פוליטית, שכל דבר שאתה עושה הוא פוליטי. פוליטיקה היא לא בהכרח אם לבנות או לא לבנות במזרח ירושלים. כל בניין שאתה בונה הוא הצהרה על איך שאתה רואה את החברה. רוב הארכיטקטים אומרים: 'אנחנו רק נותנים שירות, כמו רופא. אם מישהו חולה במזרח ירושלים לא צריך לתת לו שירות?', אבל אף אחד לא ימות אם לא יבנו עוד התנחלות. הרי מאחורי כל התנחלות יש אדריכל שתכנן אותה".
היידי אוהבת את התשובות שלו. היא מבקשת ממנו לפרט ולהרחיב, עד שבסוף, רגע לפני שהיא הולכת, הוא אומר לה: "ועם כל זה, לי מותר לבקר את ישראל כי אני חי פה. אבל מי שלא גר כאן, לא גר כאן".
היידי לוחצת את ידו ויוצאת החוצה.
פגישה עסקית בנעליים ירוקות: אין בית כנסת בבית המשפט
רכטר יוצא לסיגריה נוספת. מה מתסכל אותך בענף האדריכלות, אני שואלת. "שאין פה תרבות ארכיטקטונית. בגרמניה, באנגליה, בצרפת ובארצות הברית, למשל, יש היסטוריה של ארכיטקטים גדולים. הם גיבורי תרבות, כותבים עליהם ביוגרפיות, עושים עליהם סרטים, אנשים באים לבקר בבניינים שלהם. הציבור ער לחשיבות שלהם. מעריצים אותם! הביטוי של החשיבות שלהם הוא עצם העיסוק בעבודות שלהם, בשגיאות שלהם, באופי שלהם. הם חלק מהשיח הציבורי. התרבות ביקורתית כלפי ארכיטקטים, אבל גם מאוד מעריכה אותם".
ופה?
"פה זה כמעט לא קיים. יש מעט מאוד אנשים שמעריכים את המקצוע הזה, שהוא באמת אחד המקצועות הקשים שאפשר לחשוב עליהם. הרבה יותר קל להיות רופא, כי רופא קובר את השגיאות שלו. השגיאות שלנו נשארות הרבה אחרינו וזו אחריות עצומה, במיוחד בבנייה ציבורית. הבעיה היא בכך שהכלכלה הקפיטליסטית בשילוב עם מדינה צעירה יצרו משהו שנותן את הכוח העיקרי לאנשי הכלכלה, אנשי הכספים. זה אומר שהארכיטקט איבד את הבכורה מבחינת ההשפעה שלו. היזמים, מנהלי הפרויקטים, אנשי החשבונות, הפקידים - הם הצד הדומיננטי בענף, לא הארכיטקטים. זה נותן יד לצד הכלכלי ופחות לצד האמנותי, הירוק והחברתי".
כבר יותר מ־20 שנה שהוא אדריכל, מאז שהצטרף ב־1988 למשרד של אביו, האדריכל המיתולגי יעקב רכטר (שמת ב־2001). אמו היא השחקנית המפורסמת חנה מרון, וסבו היה האדריכל זאב רכטר, המיתולוגי לא פחות. לאחר שלמד ב־AA בלונדון, הצטרף למשרד כשותף והיה אחראי על פרויקטים כמו תיאטרון הקאמרי החדש, היכל התרבות ביבנה ומרפאות חוץ ואשפוז יום ילדים בהדסה הר הצופים. כיום הוא עובד על הרחבת בית המשפט והרחבת מלון קרלטון בתל אביב, אולם נוסף במשכן האופרה, קונסרבטוריון באילת ועוד. נוסף על כך, לצד האדריכל נתי רותם הוא עובד על 250 יחידות דיור ומרכז מסחרי באילת, מרכז מוזיקה בעכו, וכן על הפיכת בית ההבראה האייקוני שתכנן אביו בזכרון יעקב למרכז אמנויות בשותפות עם האדריכל רני זיס.
עכשיו יש לו מצגת על הרחבת בית המשפט בתל אביב בפני בכירי סולל בונה. את המבנה המקורי תכננו אביו וסבו לפני יותר מ־50 שנה, והוא הופקד על הרחבתו בצורת תוספת של מגדל זכוכית, שיתחבר למבנה הקיים. בחדר הישיבות של המשרד יושבים נציגים שונים של הצד המעשי של ההקמה. הוא היחיד שנועל סניקרס ירוקות.
"באופן עקרוני הנושא מורכב", הוא מתחיל את המצגת, "מורכבות אחת היא ההתייחסות אל המבנה החדש כמבנה עצמאי ומודרני מחד, שיש בו גם סטנדרטים של בנייה ירוקה, וכמבנה שמתחבר למבנה קיים ומוצלח מאוד מבחינה ארכיטקטונית מאידך. זה אייקון תל־אביבי".
"אומרים שאורך חיים של בניין הוא 50 שנה, אז למעשה צריך להרוס ולבנות אותו מחדש", מעיר אבי אברהם מאבנט הנדסה, שתנהל את הפרויקט.
רכטר נראה מעט פגוע. "אבל אנחנו אוהבים אותו", הוא אומר.
"אז נבנה אותו בדיוק אותו הדבר", עונה לו אברהם.
"אם ככה, אז צריך היה להוריד את הלובר ואת הגוגנהיים מזמן, ועוד הרבה פרויקטים. למזלנו זה לא קורה", רכטר סוגר את הנושא וממשיך במצגת. "המישור השני הוא המורכבות התכנונית. בתוך הבניין קיימות שלוש אוכלוסיות שלכאורה לא נוגעות אחת בשנייה אלא באולם בית המשפט. הראשונה היא הקהל - זה יכול להיות המשפחות, עורכי הדין, או אזרחים שמגיעים לבית המשפט מסיבות כאלו ואחרות. השנייה היא האסירים, שהרבה מאוד מהם בחזקת חפים מפשע עד שהוכח אחרת. האוכלוסייה השלישית היא של השופטים ועובדי בית המשפט. לכל אחת מהאוכלוסיות יש כניסה נפרדת, אבל המערכות האלה צריכות לעבוד אחת עם השנייה בצורה מאוד מורכבת".
לאחר הרצאה טכנית קלה הוא מראה הדמיה של הבניין החדש. "זו מין קופסת זכוכית", הוא מסביר, "כל חזיתות הזכוכית בארץ הן לא שקופות - או שהן מראות או שהן מאוד כהות, ולנו חשוב מאוד להראות את השקיפות הזאת. זו מין אנלוגיה לכך שהעבודה הפנימית של מערכת החוק שקופה לעין הציבור. זה יהיה מין פסיפס כזה שנראה אקראי מבחוץ אבל יש לו סדר פנימי; כמו שלאנשים כמונו עולם המשפט נראה קצת אקראי, אבל יש לו סדר פנימי שאנחנו לא תמיד מבינים".
"עזוב את זה, מי אחראי על הריהוט, אתם או אנחנו?", זורק אחד היושבים. "כל מה שהוא ריהוט קבוע זה אנחנו", עונה לו רכטר, "אבל אני יכול לשים לך ארבעה ברגים לשולחן ולעשות אותו קבוע, מה תגיד אז? המטרה היא לקבל בנייין שיש בו איזו צניעות בסיסית, אנחנו לא הולכים על שיש. מדובר בתפיסה שלנו של מה זה בית משפט. אני לא אוהב היכלות והיכלים".
"אבל ככה נראה הפרויקט", מעיר אחד הנוכחים.
"נכון, אבל מבחינתי זה בניין בית המשפט. בניין חילוני מאוד באופי שלו, אזרחי מאוד. אנחנו מנסים לנטרל סמלים כבדים. זה לא מרכז היקום והשופט הוא לא אלוהים".
"בית כנסת יש?", שואל אותו אברהם חובש הכיפה, "בבתי מלון, שגם מארחים קהל, יש".
"אנחנו לא מארחים קהל", עונה לו רכטר נחרצות. "בית מלון זה מוסד פרטי. בבית המשפט, אם אתה עושה בית כנסת אתה צריך גם כנסייה ומסגד".
במשרד של אבא וסבא: "מה אם אני אכשל?"
הפגישה מסתיימת מוקדם מהצפוי, ורכטר פורש לחדרו ובוהה בגוגל.
אתה יכול לחפש את השם שלך בגוגל, אני לא אשפוט אותך.
"רק הכרנו וכבר את צינית? למה שאני אחפש את השם שלי בגוגל?".
אף פעם לא חיפשת את השם שלך בגוגל?
"את השם שלי? כן, חיפשתי, אבל פעם במיליון שנה, לא כל הזמן. אני לא נינט טייב שכותבים עליה כל הזמן דברים חדשים. אני לא חושב שיש עליי כל הזמן אזכורים, פעם בשנתיים אולי. גם בפייסבוק אני לא פעיל, יש לי מיליון בקשות חברות ועכשיו החלטתי לאשר את כולן. היום פרסמתי את הפוסט הראשון שלי - אני לא יודע אם שמת לב לזה, אבל המתחם של בן לאדן בפקיסטן הוא בדיוק בצורה של מדינת ישראל בלי השטחים. זה מדהים".
במותו ציווה עלינו את השלום.
"תצחקי, אבל זה מסוכן לפרסם דבר כזה, אנשים באמת חושבים שיש משמעות בדברים האלה. אין לי ספק שמישהו קישר את החיסול של בן לאדן ליום השואה, אין לי ספק שמישהו אמר שזה פרס, שיש איזה סדר ביקום. אני לא מבין את האנשים שמחפשים הסברים ללמה יש סבל בעולם, כל מיני רבנים שמסבירים שמישהו מת בתאונה כי הוא לא שמר שבת".
עכשיו מגיעה אליו דניאל, ילדה בת 10, בת של ידידה טובה שהחליטה לעשות עבודה לבית הספר על אביו וביקשה לדבר איתו. היא יושבת מולו עם מחברת ורודה ונמשים מבוישים ושואלת: "איזה פרויקט של אביך הכי השפיע עליך?". נראה שאף אחד כבר לא ישאל אותו על פינגווינים היום.
"אני חושב שבית ההבראה מבטחים בזכרון יעקב, שהוא גם קיבל עליו את פרס ישראל", הוא עונה לה.
בגלל זה הוא השפיע עליך?
"ממש לא. כשהייתי ילד הייתי נוסע איתו לכל מיני אתרי בנייה, ואני זוכר שנסעתי איתו פעם אחת לזכרון כשהבניין עוד היה בהתהוות. אני ממש זוכר את הריח של הבטון, עד היום אני אוהב את הריח החריף הזה שיש כשיוצקים בטון. זה לא פחות טוב מריח של לחמניות טריות".
למה דווקא אתה יצאת אדריכל, והאם זה קשור לקשר שלך עם אבא שלך?
"למה דווקא אני, אי אפשר לדעת. יש משפחות שמאוד לוחצות שתהיה ככה או ככה, עליי לא לחצו. על אף אחד מאיתנו לא לחצו להיות ארכיטקט, שחקן או כל דבר אחר, כל אחד ספג משהו אחר. אני הכי התעניינתי בארכיטקטורה ובמוזיקה, אבל באיזשהו שלב החלטתי שמעניין אותי להיות ארכיטקט. אולי בגלל הזיכרון שסיפרתי לך עליו".
היה לך קשר מיוחד עם אבא שלך?
"גם לאחים האחרים היה קשר אמיץ איתו. אני בתור ילד הלכתי יותר למשרד שלו, התעניינתי יותר בעבודה שלו. זו שאלה של ביצה ותרנגולת, אם אני התעניינתי כי הוא הסביר לי או שהוא הסביר לי כי אני התעניינתי".
האם אביך הוא מודל לחיקוי בשבילך?
"סבא שלי פתח את המשרד ב־1920. אנחנו המשרד הכי ותיק בארץ, והוא היה אחד הגדולים אם לא הכי. אחרי זה אבא שלי נכנס והיה אחד הגדולים אם לא הכי. כילד הייתי מודע לזה שיש מאחוריי היסטוריה מאוד ארוכה, אז ברור שרציתי להמשיך אותה, לא להיות כמו אבא שלי אלא לשמר את המסורת, את השושלת. מצד שני, זה לחץ מאוד גדול להמשיך את דרכם של שני ענקים כאלה. אתה כל הזמן אומר לעצמך, 'מה אם אני אכשל? מה אם יגידו שאני גרוע? איך אני אחיה עם עצמי, שביישתי את האבות שלי?'. זה לא דבר פשוט. להפך, צריך הרבה אומץ לזה".
בהריסות האימפריה המתחדשת: מתזים ואמנות בפריפריה
הפגישה מסתיימת, דניאל מרוצה ורכטר ממשיך לתחנה הבאה. הוא לוקח את התיק ויורד לחניון למטה. האוטו שלו מעוצב לפי האג'נדה הרכטרית - לא ראוותני, עמוס בשקיות, דפים ובקבוקים ריקים שמהווים תזכורת לתהליך, צלקות היומיום שלו. הוא ממהר לצאת מהעיר, יש לו פגישה אצל מכבי האש באחת הפריפריות הרחוקות, אבל לפני זה הוא צריך לעצור בארלוזורוב, שם, עד לפני שנה, ישב המשרד המשפחתי.
"זה היה בנייין משרדים שאכלס כמה אדריכלים מתחילת שנות השבעים, ולפני שנה בערך התחלנו בתהליך של תמ"א 38, אנחנו מחזקים את הבנייין נגד רעידות אדמה ובתמורה קיבלנו היתר לקומה נוספת. במקביל אנחנו הופכים אותו לבית דירות". את השיפוץ הוא עושה בשיתוף משרד האדריכלים זרחי, ואת אחת הדירות הוא שומר לעצמו.
הוא מתהלך בין ההריסות של הקומה שאכלסה את האימפריה המשפחתית. הכל מתקדם כמתוכנן, דירות רחבות ידיים מתהוות, ובהן גם הדירה שלו: צנועה, עורפית, עם שני חדרים קטנים לילדים ובלי חללים מיותרים, כמעט סגפנית. בעוד חודשיים הוא יעבור לפה עם מעצבת האופנה בטי אלדד, בת זוגו בשנה האחרונה. בינתיים הם מתגוררים בשכירות בהרצליה פיתוח, באותו הבית שבו גר ב־12 השנים האחרונות ובו גידל את ילדיו עם גרושתו. "מי שנעזב נשאר בדירה, לא?", הוא אומר בחיוך מודע לעצמו.
למכבי האש הוא נוסע כדי לקבל אישור לוותר על מתזים בגלריה אלטרנטיבית שהוא מתכנן. החוק דורש מתזים בכל חלל ציבורי, רק שבעולם ובתל אביב החוק מגלה גמישות כשהחלל מאכלס אמנות, שעלולה להיפגע מכל הפעלה בלתי מכוונת שלהם. בשאר הארץ הוא צריך לבוא במיוחד ולהסביר את חשיבות האמנות.
"ללא ספק יש פה בעיה", הוא אומר, "הסיכויים לשכנע אותם הם לא גבוהים. בפריפריה לא עושים גלריות לאמנות, והיות שיש בעיה אמיתית של שריפות ויש בארץ הרבה בניינים במצב קשה, אנשי הכבאות מאוד מקצועיים ודורשים שבכל חלל ציבורי חדש יהיו ההתקנים החמורים ביותר. זה לגיטימי. מה שצריך זה לשכנע אותם שבחלל הספציפי הזה אי אפשר שיהיו ספרינקלרים, ושבמקום זה תהיה השגחה של 24 שעות, גלאי עשן וכל האמצעים האחרים".
אם תגיד להם שבתל אביב אישרו את זה, זה לא יספיק להם?
"יכול להיות שהם יגידו 'אבל אצלנו זה לא ככה'. זה יכול לעצבן אותם, להישמע מתנשא. אני בא מתל אביב ומנסה להסביר להם איך לעשות את העבודה שלהם".
"וואו, איזה מדהים!", הוא קורא פתאום כשאנחנו עוברים ליד שלד של האנגר על כביש החוף. "זה כל כך יפה, אבל בטח יהרסו את זה".
סימפטיה לכיעור פרברי: "אולי אני עוד אפרוץ"
אחרי שעה נסיעה אנחנו נכנסים לעיר הגנרית. אתה חש בוז כלפי רחובות כאלה, אני שואלת. "יש איזה כיעור שאני אוהב", הוא אומר בכנות, "כמו שיש סרטי טראש נוראים שיש בהם איזה חן, שהם כמעט מודעים לטראש שלהם או שנעשו בתמימות מאוד גדולה. הם לא ציניים, ויש בזה משהו חמוד. רחובות כאלה יש בכל עיר כמעט, ויש בהם איזשהו חן לא מתיפייף. יש פה מלא שלטים וערבוב של המון המון פונקציות. זה לא מסורס, יש פה איזה רגש. אתה מרגיש שחיים פה בני אדם. הבעיה שלי היא כשמתיימרים לעשות משהו כאילו אמנותי, רק שאין את המעוף ואת התקציבים להרים את זה. אז זה באמת מכוער".
מה אתה חושב על בית הבימה המשופץ?
"גוף מנצנץ ומאוד בעייתי. גם את הבימה המקורי לא אהבתי, אבל לפחות היה בו איזה משהו ששייך לזיכרון הקולקטיבי. עכשיו ישנם כל קירות הענק האלה. אבל מי יודע, אולי מבפנים זה נפלא".
רצית לעשות את הבימה? זה קלאסי אתה.
"מאוד רציתי לעשות את הבימה, אבל הבימה לא רצו אותי. הם הזמינו שני ארכיטקטים לתחרות, ולצערי הרב דן איתן לא זכה בזה. אותי לא הזמינו לתחרות אבל זה הגיוני, אני חושב שהם חשבו, 'מה, אמנון רכטר יעשה את כל התיאטראות בעיר?'. ואולי זה דווקא מכיוון שעשיתי את הקאמרי. זה תמיד מחנות כאלה, כמו הפועל ומכבי".
זה די דבילי.
"ברור שזה דבילי, וברור שאני האדם הכי מתאים לעשות את הדבר הזה. תיאטראות זה דבר שאני מבין בו לעומק, הרבה יותר מרוב האדריכלים, אבל אני לא האדריכל המוכשר היחיד בארץ, יש עוד כמה, וטבעי שדברים יתחלקו. אני אף פעם לא חושב 'למה לא קיבלתי'.
"יש כאלה שמאוד אוהבים אותי ויש כאלה שלא אוהבים אותי. אני מעדיף שהעבודות שלי תמיד יעוררו משהו, גם אם זה כעס או ביקורת, זה עדיף מאשר אדישות. אצלי הפרויקטים הם לא פרווה, אני מנסה ללכת איתם כמה שיותר רחוק, אני לא יכול שכולם יאהבו. אבל מכיוון שלא כולם אוהבים, יש גם מקבלי החלטות שאולי מעדיפים משהו סולידי יותר או משהו אחר בכלל".
האם האפשרויות שישראל מציעה לך מבחינה מקצועית מספקות אותך?
"מבחינת כמות העבודה אני שמח בחלקי, אבל ברור שאני מרגיש שאם הייתי גר במקום אחר אז יכול להיות שהיתה לי קריירה יותר בינלאומית. אנחנו עושים פרויקטים ברמה מאוד גבוהה, לא פחות מאשר אדריכלים מובילים בעולם. אני חושב שיש לי הרבה מה לתרום לעולם, אין לי רגשי נחיתות מול אדריכלים בינלאומיים, ממש לא. מצד שני, אני אדם שמח בחלקי. זה לא במובן של שאננות, אלא ממקום שבו אני יודע שהשגתי משהו. חבל שאני לא יכול לפרוץ, אבל אולי אני עוד אפרוץ".
בינתיים אנחנו פורצים לתוך תחנת מכבי האש המנומנמת. בפנים פוגשים אותנו מנהלי התחנה, ורכטר פורס מולם את תוכניות הגלריה ופותח בנאום חוצב להבות על חשיבות הפיקאסו ועל האלטרנטיבות שיבטיחו את בטיחות המבקרים. באופן מפתיע הם אינם דוחים אותו בציטוטים ביורוקרטיים, ואפילו קצת נסחפים אחר איש התרבות הנלהב עם הנעליים הירוקות. הבעיה היא שהם לא יכולים לקחת אחריות על מהלך כזה - אסון הכרמל טרי מדי - והם שולחים אותו לערכאה גבוהה יותר. כבר שלוש בצהריים ורכטר דוהר הביתה. ברעננה מחכים לו הילדים, בן ובת, תאומים בני 12 וחצי. היום הם אצלו, וגם מחר.
החיים הם במקום הזה: "אני לא הווארד רוארק"
"מלבד סופי שבוע, פעמיים־שלוש בשבוע אני מניח את העיפרון בשלוש וחצי והולך לילדים", הוא מספר. "אני איתם, אין אף אחד אחר - אין אמא, אין עוזרות, אין מטפלות, אין סבתות, אני. אני עושה איתם שיעורים, רק אני והם".
אתה מצליח להיות אדריכל מוביל, אב מסור, לפתח זוגיות חדשה ולקרוא את הספר האחרון של וולבק במקביל. איך זה קורה?
"העבודה היא ממש לא מה שממלא את כל חיי. אני נהנה מהזמן עם הילדים שלי. אני חושב שאני מצליח בעבודה לא למרות אלא מכיוון שהעולם שלי מלא בתוכן. התוכן הזה מזין את העבודה שלי, תזונה ישירה או עקיפה או אבסטרקטית לחלוטין.
"הדבר השני שעוזר לי הוא שיש לי משרד מעולה, והעובדים במשרד הם שותפים מלאים למסע. אני לא לבד. אני בכלל מתנגד לתדמית הזאת של איין ראנד (מחברת הספר הידוע "כמעיין המתגבר", שגיבורו הוא האדריכל הווארד רוארק - ש"נ) של האדריכל הדיקטטור, שונא בני האדם, המיזנתרופ השוביניסט שנשים נופלות רצוצות לרגליו והוא לא מתפשר ונלחם מול כל העולם. זה תיאור מטופש של המקצוע, אני מחפש חיים מלאים".
כולם רודפים אחרי האיזון הזה.
"אולי הלו"ז שלי מאוזן, אבל זה לא אומר שאני אדם מאוזן - זה לא אומר שאין לי פחדים ואין לי נוירוזות. אני לא איזו פלדה חסינת אש, יש לי הרבה חרדות והרבה לחצים, אני לוקח על עצמי הרבה אחריות. הפרויקטים, הילדים, הזוגיות - צריך לנהל את הדברים האלה.
"אלו פרויקטים מאוד מורכבים, זה לא איזו וילה בקיסריה שתצא ככה או ככה ולמי בכלל אכפת. אצלי כל פרויקט נמצא באמצע העיר, משרת נושאים חשובים של תרבות וחייב להוות איזה סימבול, מקור לגאווה לוקאל־פטריוטית. זו המון אחריות, כל פרויקט חייב להיות באמת טוב, וזה שואב. זו עבודה ברמות מטורפות לחלוטין, הרבה פעמים היא לא כלכלית בכלל".
מה זאת אומרת?
"לעשות וילות בקיסריה, מגדלים יוקרתיים או להיות מעצב פנים של האלפיון זה הרבה יותר משתלם. אנחנו לא משרד עשיר, המשרד עובד חזק אבל הוא כל הזמן צף, כי כמות העבודה שאנחנו משקיעים בכל פרויקט היא גדולה. אם את עושה מגדל של 30 קומות - כמה פינות שונות כבר יש לך? אחד לוקח רבע קומה, אחד חצי קומה, לכל אחד יש מעצב פנים משלו. זה פרויקט שעולה כמו לתכנן תיאטרון, אבל בתיאטרון אין פינה אחת שדומה לפינה אחרת. אתה משקיע פי עשרה מאשר בפרויקט חזרתי".
אז האיתקה שלך באמת לא עשירה.
"אבל הדרך כל כך כן".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה