המפתח לשליטת סין בכלכלה העולמית קבור עמוק באדמה

הם צבעוניים, באים בכמויות מזעריות ומופקים כמעט רק בסין: אלה הם המינרלים הנדירים ("עפרות נדירות", בשמם המדעי), מרכיבים מטאליים שנמצאים באדמה, קרויים בשמות מסובכים שרובנו לא שמענו מעולם, ואלה שעומדים מאחורי רוב פריצות הדרך הטכנולוגיות בעשורים האחרונים. האייפון שלכם, לדוגמה, פועל בזכות כמויות מזעריות של מינרלים נדירים. בלעדיהם, עולם מכשירי האלקטרוניקה כפי שאנחנו מכירים אותו פשוט לא היה קיים.

מינרלים נדירים חיוניים גם לתעשיות אחרות כמו מכוניות חשמליות, סורקי לייזר ואפילו טילים מונחים. הבעיה: 95% מהתצרוכת העולמית היום מופקת בסין, שחרדה למאגריה ומקצצת ביצוא למרות הביקוש הנוסק. לפי הערכת אנליסטים, העולם יצרוך השנה 136 אלף טונות מהחומרים האלה. מדברים כיום על שליטה כלכלית של סין בעולם, אך נראה כי אם שליטה כזאת תגיע, היא עשויה להגיע ממקום לא צפוי: מהאדמה.

מחירי כמה מהמתכות האלה הכפילו עצמם מאז תחילת השנה. מחיר המרכיב נאודימיום, שחיוני לטלפונים סלולריים ומוצרים אחרים, עמד לפני שנה על 42 דולר לק"ג, והמחיר הגיע לפני כ־10 ימים ל־283 דולר לק"ג וצפוי להמשיך לעלות. גם מחיר המתכת סמריום, שמשמשת תעשיות צבאיות, זינק בתוך שנה מ־18 דולר ל־146 דולר לק"ג.

סין הודיעה בתחילת השנה כי תקצץ את יצוא המינרלים הנדירים משטחה ב־35%, בנוסף לקיצוץ של 70% שכבר ביצעה בשנה שעברה, מה שמביא למחסור עולמי ומריץ חברות ומדינות לחיפוש אלטרנטיבות. בתחילת החודש שעבר הלכו הסינים עוד צעד, והטילו מס חדש על מכרות של מינרלים נדירים במטרה לצמצם את התעשייה, שגורמת לזיהום כבד.

המערב הזניח את התחום

מינרלים נדירים (הידועים בתעשייה בקיצור REE: Rare Earth Elements) הם קבוצה של 17 מרכיבים מתכתיים הנמצאים בקליפת כדור הארץ. למעשה, הם אינם נדירים במיוחד. כמה מהם מצויים באדמה בכמויות גדולות יותר מאשר עופרת למשל, ובסך הכל קיימים בעולם מאגרים של 100 מיליון טונות של מינרלים נדירים שניתן לנצלם מסחרית. רק מעט יותר משליש מהמאגר הזה, 36 מיליון טונות, נמצא בסין. 19 מיליון טונות מצויים באדמת רוסיה ומדינות ברה"מ לשעבר, 13 מיליון בארה"ב, ו־5.4 מיליון באוסטרליה. מאגרים משמעותיים נוספים מצויים בהודו, דרום־מזרח אסיה, דרום קוריאה, קנדה ואפריקה הדרומית.

אז איך בעצם הפכה סין למונופול מוחלט בתחום החיוני כל כך? התשובה מצויה בחזון מרחיק הראות של דנג שיאופינג, הרפורמטור הגדול של סין; ולא פחות מכך, בקוצר הראות של מדינות מערביות שהעדיפו במשך שנים להזניח את התחום ולהסתמך על אספקה זולה מסין.

REE התגלו לראשונה כבר במאה ה־18, אך נכנסו לשימוש תעשייתי בתחילת המאה ה־20. סין גילתה את התחום באיחור, ובשנות השישים הקימה מכון מחקר שיבדוק את האפשרות לנצל את המאגרים העצומים המצויים בה. ב־1992, בסיור המפורסם שלו בדרום סין שפתח את הדרך להפוך את האזור לסדנת הייצור העולמית, דנג שיאופינג הכריז כי "במזרח התיכון יש נפט, אבל בסין יש REE". הוא הפנה משאבים למחקר, פיתוח וכרייה, והדברים שאמר נראים היום נבואיים במידה רבה: תעשיית האלקטרוניקה הפכה לתלויה בסין באופן שמזכיר את התלות של תעשיית האנרגיה בנפט של המזרח התיכון.

חיוניים לכל התעשיות

סין הפיקה עד לאחרונה את המינרלים כתהליך לוואי להפקת ברזל. כיוון שמדובר בהפקה מפסולת תעשייתית התהליך היה זול במיוחד, ומתחילת שנות התשעים יצרניות האלקטרוניקה הסתמכו על המחירים הזולים בדרכן להפוך עוד ועוד מכשירים אלקטרוניים למוצרים חיוניים שנמצאים בכל בית ובכל כיס. באותה תקופה הייצור בארה"ב נפסק לחלוטין, כשמכרה בקליפורניה שסיפק בעבר את רוב התצרוכת העולמית נסגר ב־2002, ורוב המכרות האחרים בעולם נסגרו גם הם מחוסר יכולת להתחרות בתוצרת הסינית הזולה.

סין מעוניינת לשמור על מאגרי ה־REE שלה עבור התעשיות המקומיות. אחת מנקודות המפתח בתוכנית החומש של המדינה שאושרה השנה - מתווה שיקבע את התנהלותה האסטרטגית בחמש השנים הקרובות - מדגישה את הצורך ב"חדשנות מקומית" ובפיתוח תעשיית הייטק ותעשיות ירוקות חזקות. באופן אירוני, התהליך המלוכלך של הפקת REE חיוני גם לרוב התעשיות הירוקות: טורבינות רוח, פאנלים סולאריים, נורות חסכוניות ומכוניות היברידיות עושים כולם שימוש בכמויות זעירות אך הכרחיות של REE.

תעשייה נוספת שתלויה במינרלים הללו היא התעשייה הצבאית המתקדמת. REE נמצאים בטילים מונחים ובציוד לראיית לילה, ומשמשים גם בייצור הדור החדש של טנקים עם שריון עמיד יותר. התלות של צבא ההייטק שלה באספקה סינית גורם דאגה רבה בארה"ב.

עדיין, המינרלים הנדירים מזוהים עם תעשיית האלקטרוניקה: בסוף שנות השבעים, למשל, אפשרה פריצת דרך טכנולוגית לנצל את המחצב סמריום כדי לייצר מגנט בשם סמריום־קובלט, היחיד שהיה קל מספיק וגם חזק מספיק כדי להפעיל טייפ קלטות בעזרת שתי סוללות רגילות. הגילוי הזה עמד מאחורי הווקמן של חברת סוני, שיצא לשוק ב־1979 והביא למהפכה בהרגלי ההאזנה למוזיקה. מאז, REE ומוצרים אלקטרוניים הולכים יד ביד, והביקוש לשניהם רק הולך וגדל עם כל מוצר חדש שיוצא לשוק.

השוק הגיב לקיצוץ המכסות הסיני בבהלה ובנסיקת מחירים, אבל מומחים דוחים את הטענה כי צפוי מחסור גלובלי. בסקירה שפרסמה בתחילת השנה החברה הבריטית Metal Pages, שאוספת מידע על התעשייה, טען מנהל החברה נייג'ל טאנה כי הייבוש של האספקה מסין יגרום לפיתוח התעשייה במקומות אחרים בעולם.

מחפשים מאגרים חלופיים

אנליסטים חלוקים בהערכות לגבי עתיד המחצבים: בעוד שמחקרים אחדים צופים מחסור של לפחות 20 אלף טונות כבר ב־2014, הערכות אחרות קובעות שהמחסור יכול להתמלא אם חברות בעולם יפנו לתחום. ליינס האוסטרלית ו־Molycorps האמריקאית - שתי החברות המובילות בתחום מחוץ לסין - יוכלו להגיע לתפוקה של 60 אלף טונות כבר ב־2015, מה שיענה בקלות על עודף הביקוש.

חברות בכל העולם פונות לחפש מאגרים חילופיים, אבל גם חיפוש זה נתקל בלא מעט מכשולים. חברת ליינס האוסטרלית תכננה להקים השנה מפעל לזיקוק REE במלזיה, אך מתקשה לקבל אישור סופי משלטונות המדינה בעקבות הפגנות המוניות נגד המפעל, שמלזים רבים חוששים כי יגרום לזיהום סביבתי. טויוטה מתכננת להיכנס לעסקי הכרייה בווייטנאם אבל כבר הודיעה שהפעילות שלה שם לא תתחיל לפני 2013. וביפן, ניסיון למחזר REE, כלומר להפיק אותם ממוצרים אלקטרוניים שיצאו משימוש, לא עלה יפה עד כה.

למרות זאת, ממשלת יפן הודיעה בתחילת השנה על כוונתה לקצץ בכשליש את יבוא ה־REE מסין ולפנות למקורות אחרים. בארה"ב כמה חברי קונגרס מנסים לקדם יוזמה לתמיכה בחברות מקומיות שיסכימו להחזיר את המכרות האמריקאיים לפעילות. "יהיה טיפשי לתת למערכת ההגנה ולביטחון הכלכלי שלנו להיות תלויים ברצונה הטוב של סין", אמר חבר הקונגרס בארט גורדון, העומד מאחורי היוזמה. בינתיים, חברת מוליקורפ כבר החלה להשמיש מחדש את המכרה בקליפורניה שאמור להתחיל לפעול בשנה הבאה.