נועץ את סכין השוקולד בלב

גארי בייסמן נותן בעבודותיו ביטוי חזותי לרגש מופשט שמשותף לרבים מבני דורו, ילידי ראשית שנות השישים. הם גדלו באמריקה התמימה של סרטים מצוירים וקורנפלקס לארוחת בוקר, אמריקה שבה אם תהיה חרוץ יהיו לך עבודה טובה, פנסיה ובית. זו היתה האשליה של אמריקה המושלמת, אבל כמה שנים אחר כך אמריקה הזאת נעלמה, ובייסמן ובני דורו עברו התבגרות קשה ומצאו את עצמם ילדים בעולם של מבוגרים.

זו תפאורת הרקע של היצירה שלו, שבה יש פער בין נאיביות למיניות, בין ילדותיות לאלימות. בייסמן ובני דורו אולי התבגרו בגיל אבל לא הצליחו להתבגר רגשית, ונותרו קשורים לחפצים שליוו אותם כילדים. אצל בייסמן זה בא לידי ביטוי בבובות שהוא יוצר, ובעיקר בטובי. בעבר בובות למבוגרים היו רעיון נלעג. היום זה מקובל ויש תנועה שלמה של ייצור ואיסוף של בובות ויניל כמו טובי. חלקן נמכרות ב־eBay בסכומים גבוהים.

חלק גדול מהפופולריות של בייסמן נובע מזה שהוא מוותר לצופה על הפענוח של היצירה. עבודתו דרמטית מאוד, ותמיד יש בה סיפור עם ציר עלילתי. הוא לא מנהל דיון על משמעות הכתמים והקומפוזיציה אלא מספר סיפור, וסיפור אפשר לספר בכל מדיום. לצופה, מצדו, קל מאוד להיות מעורב רגשית ולהזדהות עם הדמויות ועם מה שקורה להן. בייסמן עוסק באמינות, במיניות, בתמימות שאבדה, עולמות תוכן שאפשר להרגיש גם בלי ללמוד היסטוריה של האמנות, אלא פשוט כי כולנו מתורגלים בקריאת אייקונים בכל מקום, מתמרורי דרכים ועד ניווט באינטרנט. אנחנו מורידים את ההגנות מול דימוי פשוט וקריא ובכך מאפשרים לבייסמן לנעוץ את סכין השוקולד שלו ישר בלב.