"הרופאים מדברים על פריפריה? הכסף הוא שמעניין אותם"

סטיב אדלר, הנשיא בדימוס של בית הדין הארצי לעבודה, הוא השועל הוותיק ביותר בג'ונגל הסבוך של סכסוכי העבודה במשק. בקלות אפשר להתבלבל ולטעות בו. המבטא האמריקאי, החיוך הנבוך, הדיבור הרך אינם מסגירים את העוצמה והמעמד שצבר האיש כמתווך הלאומי בסכסוכי העבודה. את תפקידו כנשיא בית הדין הארצי לעבודה מינף לדמות שכולם מוכנים לקבל את תיווכו ופתרונותיו. ומדובר באוצר, ובהסתדרות שמוכנים למלוק איש את ראש רעהו בכל עימות פומבי ותקשורתי. "המדינה וההסתדרות מוכנות להילחם עד טיפת דמם האחרונה של המעסיקים והאזרחים", אומר אדלר. רק על דבר אחד הם מוכנים להסכים - ללכת לאדלר.

אדלר, שפרש בחודש נובמבר אחרי 13 שנים בתפקיד, מביט כיום מהצד על שורת הסכסוכים במשק, ומספק כמה טיפים להבנתם. את פרטי שביתת הרופאים למשל, הוא אינו מכיר, אבל הוא כן יודע דבר אחד: "לא צריך להקשיב לעמדות שהצדדים משדרים בתקשורת. מניסיוני הבעיות האמיתיות של הסכסוך הן אחרות, לא אלה שמשתמשים בהן ליחסי ציבור".

ומהן הבעיות האמיתיות? מעמד הרופא, הצעירים מול הוותיקים, הפריפריה, שעון הנוכחות? ממש לא. אדלר מוכן להסתכן ולהצביע על הבעיה האמיתית - כסף. הוא גם מניח שהקוראים לא יופתעו. "פריפריה זה נשמע טוב לציבור. הנושא המרכזי ברוב הסכסוכים הוא הכספי. האוצר עושה שיקול מה עלות ההסכם, ומנגד את הרופאים מעניין כמה יקבלו ואיך יחלקו ביניהם. ואת זה צריך לפתור במשא ומתן. טוב יעשו אם יישבו ברצינות וכמה שיותר מהר וימנעו נזק מיותר מהציבור".

סטיב אדלר. "הייתי ממזר לא קטן" | צילום: מיקי אלון

"שביתה ברכבת יכולה להיות מוצדקת"

סכסוך אחר של עובדי הרכבת הגיע לבית הדין ולכן אדלר לא מוכן לדבר עליו. אבל הוא מוכן להתייחס לטענת ההפרטה שעולה למרכז המחלוקת. "אני מאוד מאמין בתחרות", הוא אומר, "ולכן יש הצדקה בהפרטה רק אם היא תוביל בסופו של יום לתחרות ולייעול כמו הפרטת בזק. ברכבת קשה לעשות הפרטה בגלל התשתית. אפשר לכל היותר לעשות מיקור־חוץ של שירותים מסויימים ברכבת וזו לא הפרטה. לפי הפסיקה, שביתה מסיבה כזו יכולה להיות מוצדקת".

הסכסוך האחרון שבו טיפל היה שביתת הפרקליטים שהתנהל כסכסוך תקשורתי עכור, עד שהוגשה עתירה לבג"ץ. אילן לוין ואגף התקציבים עמדו על הרגליים האחוריות. הפרקליטים הכריזו על נתק. המבוי נראה סתום מאי פעם. ראש הממשלה ונשיאת בית המשפט העליון לחצו. כולם ידעו שיש רק כתובת אחת שתפרק את המוקש - אדלר.

"אני היחיד שהיו מוכנים לסמוך עליו", הוא נזכר, "הנתק והכעס ההדדי היו עצומים. עופר עיני הביא לפרקליטים הסכם, אחר כך הוסיפו עליו ובסוף היה צריך להתחיל את הכול מהתחלה אצלי. זו הפעם הראשונה שהכרעתי בסכסוך כלכלי ולא משפטי. בפועל, ברגע שחתמו אצלי על הסכם הבוררות, האוצר היה מבסוט. קודם הם מתעקשים, אחר כך הם מרוצים. לא תמיד אפשר להבין את זה. אבל המבחן להצלחת הסכם בוררות הוא אם שני הצדדים מרוצים או אם שניהם לא מרוצים".

כבוד השופט פסקי הדין הבולטים של אדלר מפרשת צ'ק פוינט ועד ההגנה על חושפי שחיתויות משה גורלי, תגובה אחתלכתבה המלאה

אך יש גם מי שלא היה מרוצה, היו כאלה בבית הדין לעבודה שלא ראו בעין יפה איך מדלגים על המוסד ומעדיפים את הנשיא, שהוקפץ לבוררות מבלי שעבר תקופת צינון מינימלית מאז פרישתו. אבל אדלר מכיר ומוקיר את בית הדין כגב האמיתי שעוצמתו מסייעת לפתרון סכסוכים, בשביתת העובדים הסוציאליים למשל.

"הכרתי את הבעיות מהבית, כי אשתי עובדת סוציאלית", הוא אומר. "ידעתי שמדיניות האוצר היא לתת להם יותר מכל קבוצת עובדים אחרת בגלל שהם מתחילים מהמקום הנמוך ביותר. ההסתדרות שלחה את עיני ואבי ניסנקורן, המומחים הגדולים ביותר במשק בניהול משא ומתן. הגיעו לטיוטת הסכם, ובכל זאת הסכסוך נמשך. ואז פנו לעזרת בית הדין. זה לא נגמר בפסק דין, רק המעמד הביא אותם להבנה ולהסכמה לקבל את הטיוטה... וקצת יותר", הוא מוסיף בחיוך.

לא לריכוזיות, לא להגבלת שכר הבכירים

אדלר מתייחס בדבריו לכמה מהסוגיות הבוערות במשק. בנוגע לנושא הריכוזיות במשק הוא אומר: "המשק שלנו מתקדם אם יש תחרות. אם רק מספר קטן של משפחות שולט זה לא לטובת המשק. גם לא לטובת הפוליטיקאים ועובדי הציבור שעליהם יכולים להשפיע. ההוכחה היא בהייטק שמשגשג כי אין ריכוזיות בתחום. תחומים אחרים - פחות".

בנוגע לשכר הבכירים אומר אדלר כי "באף מקום אין חקיקה שמגבילה אותו. הפתרונות הם בשניים אלה: מס הכנסה גבוה והטלת האחריות על בעלי המניות, ההנהלות והדירקטוריונים".

סוגיית ילדי העובדים הזרים היא מורכבת יותר ואדלר, חובש כיפה צריך לציין בנקודה זו, מתנסח בזהירות: "המדינה צריכה לשלוט על מספר מהגרי העבודה שנכנסים אליה וצריכה לשלוט על הדמוגרפיה היהודית של מדינת ישראל. כשמדובר על ילדי העובדים הזרים, מדובר בעצם על ההורים שנמצאים כאן בניגוד לחוק וזו לא סיבה להשאיר את הילדים. אבל אם מדובר בכמה מאות הייתי מקל ומשאיר. המספר הזה זניח בהשוואה ל־30 אלף חסרי המעמד שבכוח מבריחים את הגבול. הייתי מתרכז בלסגור את הגבול בפני האנשים האלה שמגיעים מאפריקה. רובם אינם פליטים, אלא מהגרי עבודה. אבל, מי שכבר נמצא כאן צריך לקבל את מלוא הזכויות".

"מינינו גם שופט הומוסקסואל"

אדלר משבח את פסק הדין התקדימי של מחליפתו, השופטת נילי ארד, שמגן על תיבת האימייל הפרטית של העובד במחשב במקום העבודה. "חיכו לפסק הדין הזה באירופה", הוא אומר, "בארה"ב למעביד יש שליטה מוחלטת על תכתובת האימיילים של העובדים. אנחנו יצרנו את ההבחנה בין הכתובת הפרטית (gmail למשל) לכתובת של המעביד. לכתובת הפרטית אסור להיכנס למרות האינטרס של המעביד לבדוק אם אנחנו מחפשים עבודה במקום אחר, או נמצאים בהיריון".

השופטת נילי ארד. מחמאות מאדלר | אתר בית משפט

אדלר משתבח במינויים הרבים של שופטים בבתי הדין לעבודה. "הטענות נגדי", הוא אומר, "שמיניתי יותר מדי נשים. כי מצאתי שהנשים טובות יותר. בסוף, היינו צריכים לאזן ולחפש גברים". אדלר מגלה שגם בבחירת שופטי עבודה הוא נחשף ללחצים פוליטיים ואחרים. "בסופו של דבר", הוא מחייך, "לא היה מינוי אחד שלא היה על דעתי. זה מפני שתמיד חיפשנו את הטובים ביותר. מינינו דרוזי, ערבים, מינינו שופט שהוא הומוסקסואל מוצהר שהיה חבר באגודה לזכויות האזרח (דורי ספיבק – מ"ג.)".

את המינויים האלה הוא מדגיש על רקע העובדה שהוועדה לבחירת שופטים נתפסת דווקא כימנית, דתית, לאומית. אדלר תמרן את המינויים שלו בדיוק בדרך שטיפל בסכסוכי העבודה.

כשהוא מתבקש לתמצת את התכונות והכישורים שמיצבו אותו כ"מתווך הלאומי" הוא מונה: "ניטרליות, אובייקטיביות, יצירתיות, סבלנות, הקשבה, מוכנות, הרבה רוח טובה". בקיצור, אדלר לא נתן לאף אחד סיבה אמיתית לחשוש ממנו. הוא לא הקים לו אויבים, וממש ממש לא היה דחוף לו להצטייר כמאצ'ו כל־יכול. ומי יודע, החזות האמריקאית אולי יצרה את הדימוי שמדובר במתווך בינלאומי. בחיוך האופייני הוא מוכן להוסיף עוד משהו: "הייתי ממזר לא קטן".