צונאמי של שחיתות תאגידית

העולם טובע בהונאות עסקיות, והבעיה ככל הנראה חמורה ביותר במדינות העשירות. ממשלות המדינות העניות הן ככל הנראה אלה שמקבלות יותר שוחד ומבצעות יותר עבירות, אך המדינות העשירות הן אלה שבשטחן נמצאות החברות הבינלאומיות שמבצעות את העבירות הגדולות ביותר. הכסף מדבר, והוא משחית את הפוליטיקה והשווקים ברחבי העולם.

כמעט לא עובר יום שבו לא מתבצעות עבירות. כל החברות בוול סטריט שילמו קנסות גבוהים במהלך העשור האחרון בגין חשבונאות מזויפת; סחר במידע פנים; הונאות אג"ח; הונאות פונזי או מעילה. נטילת האחריות זעומה ביותר. שנתיים לאחר המשבר הפיננסי הגדול בהיסטוריה, שנבע בין השאר מהתנהגות חסרת מצפון מצד הבנקים הגדולים בוול סטריט, ואיש מבין המנהיגים הפיננסים אינו עומד בפני עונש מאסר.

למעשה, כשמוטל על חברות קנס בשל עבירות, בעלי המניות - ולא המנכ"לים - הם אלו שמשלמים את המחיר. הקנסות הם תמיד חלק זעיר בלבד מהרווחים שהושגו בדרך לא ישרה, וכך מסמנים לוול סטריט שהתנהגות מושחתת נושאת שכר בצדה. השחיתות משתלמת גם בפוליטיקה האמריקאית. כשברק אובמה נזקק למישהו שיסייע בחילוץ תעשיית הרכב, הוא פנה ל"איש התיקונים" של וול סטריט, סטיבן רטנר, אף שידע שרטנר נמצא תחת חקירה בחשד ששילם שוחד לבכירי ממשל. לאחר שרטנר סיים את עבודתו בבית הלבן, הוא הסדיר את התביעה באמצעות קנס של כמה מיליוני דולרים.

אך מדוע לעצור במושלים או ביועצי הבית הלבן? סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני נכנס לבית הלבן לאחר שכיהן כמנכ"ל חברת הליברטון. במהלך כהונתו בחברה, החברה שילמה שוחד לבכירים ניגרים כדי להבטיח גישה לשדות נפט בשווי מיליארדי דולרים. כשהממשלה הניגרית האשימה את הליברטון בשוחד, החברה הגיעה לפשרה ושילמה קנס של 35 מיליון דולר. הפרשה, כמובן, לא נגעה בצ'ייני.

מרבית הפשעים התאגידיים אינם מתגלים. המעט שזוכים להתייחסות לרוב מסתיימים בנזיפה קלה, כשהחברה - כלומר בעלי המניות - סופגת קנס צנוע. הפושעים האמיתיים שעומדים בראש החברות הללו כמעט לא צריכים לחשוש. גם כשהחברות משלמות קנסות גבוהים במיוחד, המנכ"לים ממשיכים להחזיק בתפקידם.

התפשטות השחיתות - בארה"ב, אירופה, סין, הודו, אפריקה, ברזיל ומעבר להן - מעוררת שאלות קשות לגבי הדרך שבה ניתן להשתלט עליה, עתה משתפחה לממדי מגפה. השחיתות התאגידית יצאה מכלל שליטה משתי סיבות עיקריות. ראשית, חברות גדולות הן כיום בינלאומית, בעוד הממשלות נותרו לאומיות. לחברות הגדולות כוח פיננסי כה רב והממשלות חוששות להתעמת איתן.

שנית, החברות הן התורמות העיקריות לקמפיינים הפוליטיים, בייחוד בארה"ב, בעוד הפוליטיקאים עצמם הם לעתים קרובות הבעלים של החברות, או לפחות מפיקים מהן בחשאי רווחים. קרוב למחצית מחברי הקונגרס האמריקאים הם מיליונרים ולרבים מהם קשרים קרובים לחברות, עוד לפני שנכנסו לקונגרס.

כתוצאה מכך, פוליטיקאים מעדיפים לעתים לעצום עיניים כשהתנהלות של חברות עוברת את הגבול. וכך, בפעם הבאה שתשמעו על שערוריית שחיתות באפריקה או בכל אזור עני אחר, תשאלו היכן היא התחילה ומי בדיוק מבצע אותה. ארה"ב, וכמוה גם אף מדינה "מתקדמת" אחרת, אינה יכולה להפנות אצבע מאשימה כלפי המדינות העניות, שכן לעתים קרובות החברות הבינלאומיות החזקות ביותר הן אלו שיצרו את הבעיה מלכתחילה.

ג'פרי זאקס הוא פרופ' לכלכלה ומנהל מכון כדור הארץ באוניברסיטת קולומביה. הוא משמש גם כיועץ מיחד למזכ"ל האו"ם בתכנית יעדי הפיתוח למילניום. פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד ל"כלכליסט"