חקר ביצועים: השבוע של לינקדאין ואופרה

דילן מוותר על הצעירים

לפני 24 שנים הייתי בהופעה של בוב דילן בפארק הירקון - זו שנחשבת לאחת הגרועות ביותר שלו אי פעם. אבל דבר אחד טוב כן היה באותה הופעה: כל הכרטיסים נמכרו במחיר זהה, ולחבורה של בני טיפש עשרה קיבוצניקים (ואני ביניהם) מכל רחבי הארץ ניתנה אפשרות להיצמד לרמקולים ולבמה, ולרקוד עם הזמר מתחילת ההופעה ועד סופה. השבוע חגג דילן 70. הזמר הוותיק, כבר לא ילד בעצמו, ייאלץ לוותר בחודש הבא על המגע עם הקהל הצעיר באצטדיון רמת גן. כי מי שהחליט למכור כרטיסים באלף שקל לקדמת הבמה, גם קבע מראש את אופי ההופעה. בלי תיכוניסטים משולהבים ותיכוניסטיות על הכתפיים. בשורות הראשונות ישלטו הממון, השררה והשובע.

(עומרי כהן)

קו 61 עושה סיבוב אחרון

לפני כמה חודשים עמדתי בכיכר טרפלגר הדרומית שבלונדון, ובגחמת רגע החלטתי לנסוע לשוק קמדן הצפוני. זו לא היתה בעיה: לא מעט תחנות אוטובוס היו פזורות סביב הכיכר. ביררתי בשלט קל להבנה איזה קו אני צריכה, ובתוך דקות ספורות כבר הייתי על האוטובוס. זמן הנסיעה תאם את הכתוב על השלט: 12 דקות. אצלנו זה לא כך. כיום, כשתושבי האזור שבו אני גרה ברמת גן רוצים להגיע למרכז תל אביב, הם נעזרים בשירותי קו 61 הישן והטוב, שמזדחל עד לסנטר. זה לוקח 45 דקות במקרה הטוב, לא כולל רבע שעה לפחות המתנה בתחנה, אבל לפחות הוא מגיע. מ־1 ביולי מהפכת הקווים המיוחצנת תביא לכך שאף קו אוטובוס לא יגיע ישירות מדרום רמת גן לדיזנגוף סנטר. האופציה היחידה - חוץ משני אוטובוסים - תהיה לקחת את האוטו. אחר כך מתפלאים שבישראל לא מרבים להשתמש בתחבורה הציבורית, חרף מחירי הדלק. זה פשוט: אין סיבה, ובקרוב גם לא יהיה לאן.

(מיכל פלד־פליישר)

אופרה הלכה וכבר תשוב

אופרה וינפרי | צילום: בלומברג

“האירוע הגדול מסוגו מאז שג'וני קארסון עזב את 'תוכנית הלילה'", קבע "הטיימס"; “עידן אופרה הגיע לקצו!", הכריז "הדיילי מייל". כבר שבועות שהתקשורת האמריקאית מתאבלת על אופרה ווינפרי, שאחרי 25 שנה ו־5,000 פרקים פרשה השבוע מתוכנית האירוח המצליחה שלה, תוכנית שהושוותה לא פעם ל"טיפול קבוצתי" ול"כנסייה". אבל האמת היא שהמיליארדרית לא הולכת לשום מקום, היא בסך הכל מדלגת לערוץ הפרטי שלה, OWN, שזמין ב־80 מיליון משקי בית אמריקאיים. אז למה הדמעות והעלייה לרגל המאסיבית (מדונה, טום קרוז ואובמה הם כמה מהידידים שהגיעו לתוכנית כדי להיפרד מהאלילה)? אולי כי שוב אופרה עושה את מה שהיא עושה הכי טוב: מארגנת מין קתרזיס המוני, טיפול קבוצתי בנושא פרידה, אבל שוכחת להזכיר שזה לא באמת, זו רק טלוויזיה.

(טלי שמיר, ניו יורק)

אודי ניסן החליט שמספיק לו

צריך להגיד כבר על ההתחלה: אודי ניסן הוא איש ראוי. משכיל, מוכשר, בעל רגישות חברתית. יופי של מועמד להיות הממונה על התקציבים במשרד האוצר. מובלעת של רגישות בטריטוריה אטומה להפליא. והנה, ניסן זכה בתפקיד לפני שנתיים, אך עם זאת השבוע החליט שהספיק לו. כן, הספיק. קיבל הצעה מהרווארד, עוד מעט בחירות. יש כל מיני שיקולים.

אודי ניסן | צילום: גיא אסיאג

ובכל זאת, ניסן הוא פקיד ממשלתי. הוא משרת ציבור. לציבור לא אכפת שהציעו לו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה. מבחינת הציבור, אסור לו לסרב להמשיך לשרת את הציבור. אבל זו הנורמה במקומותינו. גם לזוהר גושן לא התחשק לסיים קדנציה, גם לפקידים אחרים. תכלס, אם לנבחרי הציבור בעצמם לא אכפת מהמדינה, אז למה שהפקידים הבכירים לא יהפכו אותה לרק עוד תחנה לא מחייבת לאורך הדרך?

(שאול אמסטרדמסקי)

הבועה שלא לקרוא בשמה

רק עשור עבר, ושוב היא איתנו - בועת האינטרנט. כאילו טיים וורנר ו־AOL לא מוזגו מעולם, כאילו הרעיונות ההזויים ביותר לא גייסו מיליונים. הפעם, מבטיחים לנו, זה שונה. לחברות יש הכנסות, קצת רווחים, והמון המון משתמשים, שמהם בטוח אפשר להוציא עוד כסף. זה לא מודל ה־Eye Balls הישן, מה פתאום. רק תביאו אינטרנט, וכמה שיותר. לינקדין שווה 8 מיליארד דולר, אף על פי שהרוויחה רק 15 מיליון, ויאנדקס, "גוגל הרוסית", שהונפקה השבוע, שווה כבר 11 מיליארד. תסתכלו על הפוטנציאל, אומרים לנו, החברות האלה עוד יכולות לגדול ולהגיע אל עוד ועוד אנשים ומפרסמים. רק אל תגידו בועה, בבקשה.

(איתי שמושקוביץ)

אורח מחו"ל שואל שאלות

עיתונאי אמריקאי מאחד מכלי התקשורת החשובים בעולם ביקר השבוע ב"כלכליסט" ביום שבו העניק ראש הממשלה שיעור ארוך בהיסטוריה לנשיא ארצות הברית. האורח ביקש להבין איך זה יכול להיות שהבועה התל־אביבית פוטרת במשיכת כתף את הדרמה בוושינגטון. הוא מכיר את המזרח התיכון לא מאתמול ומודע לאדישות של הבועה כלפי הפלסטינים והמתנחלים. אבל, האם זה הגיוני, שאל האורח, שתל אביב חיה בהכחשה גם נוכח קרע עמוק בין ישראל לבין המעצמה שהעניקה לה חסות בדור האחרון? האם "היאפים החוגגים ברצועת החוף", כלשונו, לא מעלים בדעתם שהמשבר הזה עלול לפגוע גם בעסקים שלהם? בחיים שלהם? בעתיד שלהם? באמת שאלות מעיקות, נאנח המארח, אולי נרד לאכול משהו? יש כאן מסעדות נהדרות.

(יואל אסתרון)

זיסר מגלה שהשוק עצבני

מוטי זיסר | צילום: אוראל כהן

מוטי זיסר לא חשב שהסכסוך עם בנק הפועלים יידרדר כל כך מהר. בתוך יומיים איבדה אלביט הדמיה שלו חמישית מערכה, אבל הדרמה האמיתית התחוללה באיגרות החוב.אלו צללו בשיעור דומה והדגישו את משבר האמון בינו לבין המשקיעים. כשזה קורה, פרמיית הסיכון שמעניק שוק ההון עולה דרמטית לרמות של 15%, כפי שקרה השבוע לזיסר. אפשר להתווכח אם יש כאן תגובת יתר, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהימים שבהם השוק היה מקבל הודעות מסוג זה בשוויון נפש הסתיימו. המשקיעים שאספו בשנים האחרונות מניות ואג"ח לרוב מפחדים שהמוזיקה במשחק הכיסאות הבורסאי תסתיים ומגיבים בהיסטריה. זו הסיבה שמניית מכתשים אגן, אחת הגדולות בבורסה, קרסה בשלישי בבוקר ב־15% ובתוך כמה שעות עשתה כמעט את כל הדרך חזרה. אם זיסר היה יודע שהשוק כה עצבני אולי לא היה נגרר למשחקי כוח עם הבנק.

(גולן פרידנפלד)

דודו זקן לא מצליח להבהיל

בסוף החודש שעבר הכריז המפקח על הבנקים דודו זקן על גזירה נוספת שתוטל על נוטלי המשכנתאות: מרכיב ההלוואה בריבית משתנה יופחת לשליש מהיקף המשכנתה. לא רק הגביל, אלא גם הפחיד והבהיל. זקן קרא לציבור להיזהר מפני המלכודת שטמונה בריבית המשתנה. אפשר היה לצפות מהציבור שיעריך את זה שאנשי מקצוע מנווטים את כספו לאפיקים בטוחים. אלא שהציבור, במקום לברוח מאזור הסכנה, דווקא מיהר להכניס ידיו לאש. מנתונים ראשונים עולה כי בשבוע הראשון של מאי, לפני כניסת המגבלות לתוקף, נרשם שיא של נטילת משכנתאות - קרוב ל־5 מיליארד שקל. הציבור שוב הוכיח שכאשר מדובר בכסף שלו הוא אינו מסוגל לגלות אחריות, ולכן ראוי שהרגולטור יעשה את העבודה בשבילו.

(גלית חמי)