דו"ח טכנולוגי: אתרי האינטרנט של הניאו נאצים נודדים לארה"ב

הגזענים חוצים את האוקיינוס

כשאתה מחפש יצור אנושי שנמצא הכי נמוך שאפשר, אפילו מתחת להאקרים שמציקים לילדים ברשת, תמצא כנראה אדם שמאמין שהוא בן לגזע העליון. בדרך כלל, איך לומר, היצורים האלה לא כל כך דומים לאידיאל שלהם, וצבע עורם הלבן הוא כל מה שיש להם.

באירופה, שם מכירים מקרוב את מה שקורה כשנותנים לאנשים האלה להתאגד ולמצוא אפס שיוביל אותם, יש חוקים נוקשים מאד נגד התבטאויות גזעניות או נאציות. השימוש בסמלים נאציים אסור בגרמניה ואוסטריה, שיש בהן עדיין מי שזוכרים איך הסמלים הללו נישאו בכל רחוב. הכחשת שואה אסורה במדינות נוספות.

אז הניאו נאצים עשו את הדבר המתבקש - והיגרו. לא פיזית, כי ספק אם יהיו מדינות אחרות שיסכימו לקבל אותם, אלא וירטואלית: שרתי האתרים שלהם ממוקמים בארצות הברית. שם יש חוקים אחרים לגמרי ותיקון ראשון לחוקה, שמגן כמעט על כל סוג של ביטוי. התפיסה היא שעד שאתה לא מסית ישירות לאלימות, מותר לך לומר הכל. וגם אם אתה מסית לאלימות, צריך להוכיח שהדברים יצרו סכנה ממשית.

התוצאה היא שוטרים, תובעים וקורבנות מתוסכלים מאוד: אין להם יכולת להפסיק את ביצועו של פשע על אדמת מולדתם. בקרב רשויות אכיפת החוק מתנחמים משום מה בכך שהמידע שהם אוספים מאפשר להם לעקוב אחר ניאו נאצים. אבל מעקב הוא לא התפקיד שלהם: התפקיד הוא סיכול פשעים. קבוצות יהודיות וצועניות (מטרה מועדפת על גזענים הונגרים) רוצים לראות אכיפה, לא מעקב. הם דורשים שהאמריקאים יעשו משהו בנושא, אבל הסיכוי לכך הוא אפסי.

כמובן, יש צד בעייתי לרדיפה של החלאות. הניאו נאצים יכולים להצביע על כך שאין להם זכות דיבור, ושהדיבורים על דמוקרטיה מצד אלו שמתיימרים להגן עליה חלולים במידת מה. יותר מזה: נסיון הרדיפה - במיוחד נסיון הרדיפה הכושל - גם משכנע את הניאו נאצים שיש קונספירציה נגדם. ואין כמו תיאוריית קונספירציה טובה כדי לאחד קבוצות.

 

כשסוני שתקה

בסוני ודאי מתפללים שאפשר היה להחזיר את הגלגל אחורה, לחזור בזמן כמה חודשים, ולא לצאת למרדף אחרי ההאקר GeoHot, ג'ורג' הוץ כפי שקראו לו אביו ואמו.

הוץ אמנם נאלץ להגיע איתה לפשרה, אבל הפרשה הפכה אותו לקדוש מעונה בקהילת ההאקרים, ומשכה את תשומת לבו של ארגון הטרור אנונימוס (מוטו: "משועממי כל העולם, התאחדו. אין לכם מה להפסיד מלבד חוסר חייכם"). התוצאה היתה יותר מחודש של התקפות על שרתי סוני, שהגדולה שבהן (שאליה אנונימוס דווקא מתכחשים בתוקף) הביאה לגניבת המידע הגדולה ביותר בהיסטוריה: פרטיהם של יותר מ-100 מיליון משתמשים נחשפו.

אחרי שלושה שבועות של הקפאה כפויה, בשבוע שעבר החלה סוני להחזיר את רשת הפלייסטיישן לפעילות, אחרי שבכירי החברה התנצלו בפומבי ובאופן משפיל על כשלונה של החברה להגן על לקוחותיה. אבל הסיפור לא נגמר שם: ההתקפות על אתרי סוני ברחבי העולם נמשכו.

דיווחנו מוקדם יותר השבוע על התקפה על אתרי המוזיקה שלה ביוון. אתמול נחשפה עוד התקפה, הפעם על אתרי החברה ביפן - ארץ הבית של החברה, והמדינה היחידה בעולם שסירבה לאפשר את חזרת רשת הפלייסטיישן עד שתשתכנע שהפעם היא מוגנת כמו שצריך.

ההתקפה על השרתים ביפן היתה כנראה סתם התרברבות של ילד דחוי, אבל יש גבול לכמות ההשפלות שחברה אחת יכולה לספוג: סוני היא עכשיו מטרה נוחה לכל ילד-סקריפטים משועמם. התוצאה פשוטה: סוני הפסיקה להגיב על ההתקפות. היא נסוגה לתוך שתיקה. אין עוד שום דבר שהיא יכולה לומר שישפר את המצב, אז מבחינתה פשוט עדיף לסתום את הפה.

ונעבור לבת יענה אחרת.  

אם אפל לא תדבר על זה, אולי זה לא קיים

אחת מנקודות היח"צ של אפל היא שאין תוכנות דופקה (Malware) למוצרים שלה, נקודה שהפאנפלים חוזרים עליה בכל פה ובכל הזדמנות. הבעיה היא שלטענה הזו אין בסיס.

בשבועות האחרונים דיווח מספר גדול של משתמשי מק שהם מותקפים על ידי דופקה בשם Mac Defender, שמתיימרת להגן על המחשב אבל בעצם גונבת את פרטי חשבון הבנק. כמה אנשים נפגעו? אפל כמובן לא מוסרת נתונים כאל, אבל על פי ההערכות מדובר על 125-60 אלף איש.

מספר כזה של לקוחות פגועים היה גורם לכל חברה נורמלית להיכנס למצב חירום ולהורות לנציגיה לעשות הכל, אבל הכל, כדי להיפטר מהבעיה הזו. לא אפל. לפי גיזמודו, החברה הנחתה את העובדים שלא לסייע ללקוחותיהם. אסור להם להכחיש או לאשר שמדובר בדופקה, אסור להם להפנות את הלקוחות לחנות אפל (שכמובן, לא מטפלת בבעיה), אסור להם להפנות אותם לקווי תמיכה בכירים יותר, ואסור להם לנסות להסיר את הדופקה בעצמם.

והרשימה נמשכת: אסור להם גם להסביר למשתמש איך להפסיק את פעולת הדפדפן של המק, הספארי, שהתוכנה הזדונית מנצלת פרצה בו. אסור להם להסביר למשתמש איך להפסיק את פעולתה של הזוועה, או להפנות אותו לפורומים שדנים בבעיה. אחרי הכל, הלקוח קנה מק, ובלשון הזהב של מאיר אריאל - מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה.

בסופו של דבר, אחרי לא מעט תקשורת עוינת, אפל נשברה ועכשיו מותר לנציגי שירות(?) הלקוחות שלה להסביר איך להסיר את הדופקה. בקרוב גם יצא עדכון תוכנה למק שייפטר ממנו. אז למה היתה כל ההצגה הזו? למה זה היה טוב? מה חשב מי שכתב את ההנחיות שהסבירו איך לזמבר את הלקוחות ששילמו את משכורתו? נראה שהוא, ואפל, חשבו על דבר אחד בלבד: שאם החברה תודה רשמית שיש תוכנה זדונית שפוגעת במוצרים שלה, נקודת יח"צ מצוינת הולכת לעזאזל.

   

של מי המגה-בלוג הזה בכלל?

אריאנה הפינגטון. עוד תביעה | צילום: בלומברג

הצרות של אריאנה הפינגטון לא נגמרות: מי שניצלה אלפי כותבים-בחינם במשך שנים כדי לבנות מגה-בלוג בעל ערך, ואחר כך למכור אותו ברווח גדול על גבם, ממשיכה להסתבך. מי אמר שאין צדק בעולם?

לא, לא מדובר בתביעה של העובדים שהפינגטון ניצלה: לזו, למרבה הצער, כנראה אין יותר מדי סיכוי. אם כי, לפי מה שעבדכם הנאמן קורא בבלוגים אמריקאים, התובעים מצליחים מאוד במטרתם המשנית: להפוך את הפינגטון למוקצית מחמת מיאוס בחוגים פרוגרסיביים בארה"ב.

אבל הפעם התביעה היא אחרת: שני יועצים פוליטיים דמוקרטיים טוענים שהם דנו עם הפינגטון ברעיון לאתר דומה עד מאוד לשלה ב-2004. לדבריהם, היתה להם סיבה להאמין שהם שותפים של הפינגטון, עד שיום אחד גילו שהיא הקימה חברה, גייסה שותפים אחרים, והשאירה אותם בחושך ובקור. בקיצור, מה שפול סליה טוען שמארק צוקרברג עשה לו עם פייסבוק.

אז השותפים חיכו קצת, וכשהסתבר שהפינגטון עושה כסף גדול, פנו לבית המשפט. הפינגטון טענה, כמובן, שמדובר בתביעה קנטרנית ודרשה לפסול אותה על הסף. שופט בניו יורק דווקא חשב שיש כאן משהו, ועכשיו התביעה ממשיכה הלאה ותגיע לשלב הראיות. 

קצרצרים

קריאת קטע זה איננה מומלצת לחולי לב, נשים בהריון ואמריקאים צדקנים במיוחד: מסתבר - אתם יושבים? - שכ-47% מהקירות בפייסבוק מכילים גסויות. אחרי ששתיתם מים ונרגעתם, נדווח עוד כי רוב המילים הגסות הן הטיות של אחת משבע המילים האסורות בקטע המפורסם של ג'ורג' קרליין, וש-56% מהן מגיעות מחברים. בקנה: מחקר שיראה שחלק ניכר מהפוסטים בפייסבוק עוסקים בשתיית בירה ועישון חומרים שאסורים מחוץ להולנד. המטרה של המחקר, אגב, היא לשכנע בוסים שלעובד אין שליטה במה שנכתב על הקיר שלו, ועל כן אין סיבה לפטר אותו בגלל זה ולגרום לו לפצוח בקללות עסיסיות באמת, שצפויות להתייחס למקצועה המשוער של אמו של הבוס.

"הניו יורק טיימס", מצדו, עורך ניסוי: מעתה, לא רובוט יכתוב את הציוצים שלו - שמבשרים בעיקר על כתבות וטורים חדשים - אלא עורכים אנושיים, שיקדישו זמן ומאמץ בכל ציוץ. הכל במטרה לשכנע את קהל הקוראים שיש אנשים אמיתיים מאחורי הקישורים, וששווה לכם לקרוא אותם. העורכים גם יגיבו לקהל הקוראים, וינהלו איתו שיחה. דרושים: ותיקי קרבות מצולקים שיודעים כיצד מתמודדים עם טרולים, אחת מצורות החיים המאוסות ביותר ברשת.

מבוכה ואי ודאות באיחוד האירופי: היום (ד') נכנסת לתוקפה ההנחיה הכלל-אירופית נגד עוגיות שמרגלות אחר גולשים כדי להעביר מידע למפרסמים. מעתה, השימוש בהן ללא הסכמתו של הגולש אסור. אבל, מצד שני, רבות ממדינות האיחוד לא חוקקו את החוקים הנדרשים ליישום התקנה, ולא ברור עד כמה אגרסיביות יהיו הרשויות ביבשת באכיפת החוקים שבכל זאת נחקקו. למה המחוקקים היו עצלים כל כך? ניחוש מושכל: בשל כוחן החברות הגדולות שמרוויחות מפרסום ברשת, כמו גוגל ופייסבוק.

הרשת משנה גם את חוויות הקניה: רוב גדול של הנשאלים בסקר שנערך בארה"ב - 66% - אמרו כי הם סומכים על הרשת כדי לקבל מידע מדויק ככל האפשר על המוצר המעניין אותם. רובם (55%) אמרו כי הגלישה ברשת הורידה את כמות הרכישות האימפולסיביות, והגולשים בוחנים את המוצר במשך זמן רב יותר. הם לא מהססים להחליף בין מותגים שונים, אם מותג מתחרה מציע מוצר טוב יותר. אולי הנתון המפתיע ביותר הוא שיש, אכן, משהו חברתי ברשתות חברתיות: כמחצית מהנשאלים אמרו שהם מציעים מידע לאנשים ששואלים על מוצר מסוים, גם אם האדם המדובר איננו חבר או מכר שלהם.

מכירים את המצב המרגיז הזה, שבו קיבלתם אימייל שאתם צריכים לענות עליו, אבל ממש אין לכם כוח לעשות את זה, אתם דוחים את המטלה, והמכתב שורץ בתיבה שלכם ומגחך ברשעות מדי בוקר? יש פתרון! חברת ShameBeGone תכתוב עבורכם את אימייל התשובה, תמורת תשלום משתנה בהתאם לחריפות המצב - ממטרידים בדרג נמוך ועד לקרובי משפחה. איך לא חשבו על זה קודם?

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"