שוב עושים שוק

קצת עצוב לראות איך הקולינריה התל אביבית עסוקה לאחרונה אך ורק בשכפולים. הכניסה למונטיפיורי שבע מדגימה את המגמה בבהירות: הנה אותו מטבח פתוח עם קרמיקה צבעונית וארגזי ירקות, הנה אותן מנות המוגשות בנייר אריזה, הנה אותם ניסוחים מסתחבקים בתפריט המודפס אף הוא על נייר אריזה חום - עוד לא התאוששנו מהטאפאס ברים וכבר נחת עלינו טרנד מסעדות השוק המשוכפלות במלוא עוזו.

כאן מובילה את המטבח השפית אמילי גולדברג, האוחזת ברזומה מרשים למדי, בעיקר במסעדות קז'ואל דוגמת אודיאון ומקומות המשלבים בר ומסעדה.

העיצוב של המקום לא השתנה בהרבה מאז ששכנה כאן, עד לא מזמן, מסעדת תאודור מרמת ישי, אך כדאי להרים את המבט ולהתבונן באהילים העשויים מסירים ומסננות. לדברי המלצרית, השפית היא שאחראית על ההברקה המעלה חיוך.

העסקית של מונטיפיורי שבע כוללת מאזטים במחיר המנה העיקרית. חלק מהמאזטים - סלט תפוחי אדמה שתובל ביותר מדי פלפל לבן, סלט שומר קצת סיבי וטחינה טעימה - היו לא יותר מסבירים. אך מטבל הלימונים הכבושים חריף היה מצוין, וגם הלחם הלבן הפשוט (ארוז בשקית נייר, איך לא) והזעתר (בנייר עיתון, למקרה ששכחנו שאנחנו יושבים במסעדת שוק) שהוגשו איתו היו טובים.

בשלב הזה שבענו מגימיקים והיינו רעבות לאוכל. מנה של פיצוחי ים עם סלסה חריפה וטחינה (63 שקל) הוגשה בצלחת פח ונייר אריזה חום, ועליה גבעה של קלמרי (מעט צמיגיים) שרימפס חביבים ופרידות קטנטנות ועסיסיות, שטוגנו כולם בטיגון עמוק והוגשו כמובטח עם סלסה חריפה וטובה וטחינה. זו היתה מנה המתאימה יותר לנשנוש, ולכן טוב שהוגשה עם תוספת לבחירה, אטלי פילאס (אורז טורקי עם גרגירי חומוס ובצלים מטוגנים), שזנח לרגע את כל הגימיקים והיה פשוט אורז ביתי וטוב במיוחד.

גם המנה השנייה, ריגטוני עם עגבניות שרי צהובות, תרד טורקי ויין לבן (51 שקל) היתה חביבה. זוהי מנת פסטה פשוטה ורעננה שהוכנה כהלכה, ואם היתה מוגשת עם כמות נדיבה יותר של גבינת קצ'וטה היתה יכולה להיות טובה ממש. כיוון שגם מנות הפסטה זכאיות לתוספת, אכלנו שעועית ירוקה טרייה, פריכה ומוצלחת מאוד.

מונטיפיורי שבע לא המציאה את הגלגל. היא מתגלגלת על טרנד מסעדות השוק, אבל עושה זאת בחן ומצליחה להנפיק ארוחה עסקית במחיר סביר עם אוכל נחמד. נראה שהיא יכולה לזנוח חלק מהמניירות המאוסות ולהסתמך על המטבח.