הון אנושי: הבריחה מבני עקיבא

ביום ראשון בערב מצאתי את עצמי בביתם של עפרה ורפי אלול במזכרת בתיה בערב התרמה לפרויקט "השחר", תוכנית מנהיגות לנוער מהעדה האתיופית של תנועת בני עקיבא.

לא היה לי ברור בדיוק איך הגעתי לשם ומה אני עושה שם. אולי היו אלה רגשי האשם על שהחמצתי השנה את המימונה אצל אלול, אולי משום שמישהו רמז לי שמוטי זיסר אמור להגיע לאירוע, ואולי משום שהרגשתי צורך לפרגן מדי פעם גם לימין, כשהם עושים מעשים חיוביים. מיותר לציין שבכל האירוע לא ראיתי ולו אתיופי אחד. מילא, אני מורגל באירועים מעין אלה, שבהם גוף פטרוני יודע מה טוב ומה רע לאתיופים. בכלל, נשאלת השאלה מדוע דווקא בני עקיבא וחובשי הכיפה הסרוגה לקחו את הבעלות על חינוך העדה האתיופית? יש לי חבר ממוצא אתיופי שאוצר בלבו הרבה ביקורת ומרירות על כל הסבל שהוא נאלץ לעבור בפנימיות שלהם.

זבולון אורלב ורפי אלול. איפה האתיופים?

את פניי קיבל אלול, שהסביר כי הוא בכלל איש תנועת העבודה, אבל למען האתיופים הוא מוכן להתחבר גם עם בני עקיבא. שאלתי אותו מה הוא חושב על פרשיית עופר־איראן, ואלול אמר: "הבעיה היא שלאחרונה עידן עופר החל להביע עמדות יוניות ולצאת נגד ראש הממשלה, וזה המחיר שהוא משלם על זה. לדעתי זה מכוון שהעניין התפוצץ דווקא עכשיו. למישהו היה אינטרס לחבל ביוזמות השלום שלו. אני מכיר את עידן ואת אבא שלו. אני בטוח שהם לא ידעו מזה".

אחר כך פגשתי את שלמה זהר, המנכ"ל המודח של בנק דיסקונט. אחרי שהעיד כי הוא איש תנועת בני עקיבא, הוא שאל אותי: "תגיד, אתה לא היית ברוסיה בפתיחת הקניון של לבייב?". שאלתי אותו מה לו וללבייב. "מה זאת אומרת?", השיב. "אני כמנכ"ל בנק נתתי ללבייב את הקרדיט הכי גדול. אני בניתי את לבייב". אחר כך סיפר זהר שבימים אלה הוא עובד בחברה של עדי קייזמן. "אני נמצא הרבה בברלין", אמר. "יישר כוח", אמרתי לו בסגנון דיבור בני־עקיבאי, והלכתי לדבר עם דני הירשברג, המזכ"ל החדש של התנועה, אשכנזי טוב בעל שפם יאצק, חולצת תנועה וסנדלים תנ"כיים. הוא אמר שבני עקיבא זה לא רק התנחלויות אלא גם פריפריה: "הקמנו התיישבויות בלב עכו הערבית ובלב יפו הערבית". בשעה שהוא דיבר הבחנתי בזבולון אורלב וניסן סלומיאנסקי, אנשי המפד"ל לשעבר. הרגשתי כמו עוגת קוגל. "בקיצור", אמרתי לו, "אתם עושים צרות לא רק לערבים שחיים מעבר לקו הירוק, אלא גם לאלה שחיים בתוכו".

בשלב הנאומים דיבר הרב בני נכטיילר, המזכ"ל היוצא, שנראה בדיוק כמו המזכ"ל הנכנס, רק עם זקן, אב־טיפוס של החנון המודרני. מישהו כתב פעם שכל הסיפור הזה של גוש אמונים והמיליטריזם הוא בעצם הדרך של חניכי בני עקיבא להשיב לעצמם את הגבריות, ובמבט על היושבים בחצרו של אלול נראה שהוא צדק. הבעיה היא שכל מי שהתעסק עם הקבוצה הפוליטית הזאת בשנים האחרונות לא יצא מזה טוב, וזה כולל כמה ראשי ממשלה. ואולי רפי אלול צדק, וכל הסיפור עם העופרים זה עניין פוליטי.

כל האירוע התחיל מאוד לשעמם אותי, והזכיר תוכנית דת יבשושית בערוץ 1, אז חתכתי משם היישר לאירוע הפתיחה של עונת הקיץ של גלריה מאירהוף בתל אביב. שם האטרקציה המרכזית היתה חיים סבן, שבא במיוחד לארץ לכבוד החתונה של אלעד תשובה, והביא איתו במטוסו הפרטי את פול אנקה. שאלתי אותו אם הוא הפך לאיש של ביבי וגמר עם אובמה, כפי שפורסם. סבן אמר שמה פתאום, מה שכתבו לא נכון: "אני עדיין תומך באובמה אף שיש לי הסתייגויות ממנו".

חיים סבן. עדיין תומך באובמה

סבן הסתובב עם החבר'ה שלו בארץ, ביניהם האחים טדי ורפי שאולי, ג. יפית ועמי פדרמן. השהייה בחברתם גרמה לי להרגיש כמו בשכונה בגיל ההתבגרות, כשברחתי מהחבר'ה של בני עקיבא אל החבר'ה הקולים, או מה שנקרא אז החברה הסלונית. דיברתי עם סבן על גיטרות ורוקנרול, והוא אמר: "אתה יודע, בכל יום אני מנגן בגיטרה החשמלית שלי כמעט שעה, ואני מודה לאלוהים שהיתה לי להקת רוק גרועה בשם 'האריות' שלא הצליחה. אם היא היתה מצליחה לא היה לי את כל מה שיש לי היום, אבל גיטרה זה החלום האמיתי שלי". לא נותר לי אלא לומר לו: "יישר כוח גדול".