מזל טוב ולילה טוב

1. אתמול, בבוקר יום ירושלים, עברתי עם הילד בדרך למטפלת בגן השעשועים שצמוד לביתנו בגבעה הצרפתית. בזמן שהוא הלך לרדוף אחרי שקית, בחורה צעירה ניגשה אלי ודחפה לי עלון. "משפחות ירושלמיות נפגשות בשבת", הייתה הכותרת שלו. כששאלתי במה מדובר, היא הסבירה שהיא עובדת בעירייה ומנהלת קבוצה מקומית של צעירים שמנסים להצעיר את השכונה. אחר כך הייתה שתיקה קצרה. הבטנו שנינו אחד בשני והבנו ללא מילים מה בדיוק עומד מאחורי היוזמה הזו: תנופת ההתחרדות שעוברת על השכונה בשנה האחרונה.

ירושלים 2011 הכניסה לעשירים בלבד יום ירושלים שצוין אתמול הוא הזדמנות טובה לחזור לנתונים העגומים על מצב שוק הדיור בבירה, שבחמש השנים האחרונות הפכה לעיר בלתי מושגת עבור רוב תושביה שי פאוזנר, 37 תגובותלכתבה המלאה

היוזמה הזו הפיחה בי תקווה. מישהו בעירייה, חשבתי לרגע, זיהה את הבעיה בזמן ומנסה לפתור אותה. אמרתי לה שאשמח להצטרף ליוזמה, ניתקתי את הילד מהשקית והלכנו משם. בדרך, תחושת ההתפעמות התחלפה בהדרגה, כדרכי, בתחושת ייאוש כבדה. הקרב הזה, אמרתי לעצמי, כבר אבוד. את ההתפשטות החרדית בשכונה שהיתה חילונית כל השנים, אי אפשר לעצור מרגע שהחלה.

2. לא רק הקרב אבוד. המערכה כולה אבודה. עתיד ירושלים כבר נקבע, והוא מעוגן עמוק בנתונים הסטטיסטיים שפרסמה השבוע הלמ"ס. העתיד הזה צבוע בצבע שחור של עוני, אבטלה וחינוך לבערות. ראש העיר ניר ברקת אמנם סימל איזה סיכוי לשינוי ערב בחירתו, אבל הכוחות הדמוגרפיים חזקים ממנו. עובדה, כל חבריי שלמדו איתי באוניברסיטה העברית עזבו את ירושלים לבלי שוב לטובת ערי המרכז. וגם אני נשאר בעיר רק מאילוצים כלכליים ומשפחתיים. לו היה נתון הדבר בידיי, הייתי עוזב את ירושלים מחר בבוקר. ובחיי שאני מאוהביה.

עד כאן לא חידשתי הרבה. אלא שראש הממשלה התייחס אתמול בחגיגיות לירושלים, זה קורה אחת לשנה לפוליטיקאים, והצליח להרגיז אותי. "משהו באמת מתרחש בירושלים", הוא הרהיב עוז ואמר. "יש פיתוחים מקבילים שמובילים לצבר גדול מאוד של עשייה שמחולל שינוי בירושלים", הוא הוסיף.

3. ראש הממשלה צודק. אכן דברים נעשים בירושלים בשנה האחרונה. אבל הם נעשים לאט מדי, ובעיקר הרבה יותר מדי מאוחר. ירושלים לא יודעת להציע היום לצעיריה אפשרויות תעסוקה מלבד במגזר הציבורי, שאופק ההשתכרות בו אינו מרשים. מוסדות התרבות שלה אמנם התפתחו בשנים האחרונות, אבל הם לא מצליחים לשמש יותר ממוקד בילוי ארעי לסטודנטים ששוהים בעיר בתקופת לימודיהם בלבד, וכאטרקציה תיירותית לתל־אביבים שמחליטים לעלות לעיר פעם ביובל.

וזו הבעיה בתמצית: ירושלים היא עיר שעולים אליה, לא מגיעים אליה. ועלייה היא מעמסה, פעולה שנעשית בעמל. החן שהיה בה התחלף ברחובות מלוכלכים בחוסר אכפתיות; החיים בירושלים הפכו לנטל, לעול כבד שתושביה נושאים על גבם; תושביה החילוניים מזמן הפכו למיעוט לצרכי תשלום ארנונה בלבד.

אין תקווה לירושלים. בני לא יגדל בה, לא יזדהה בבחרותו עם תחושת הביתיות שמעניקות אבני הבתים. כשיהיה גדול, אקח אותו לבקר בטחנת הקמח בימין משה, להריח את הניחוחות בסמטאות שוק מחנה יהודה, לצפות על העיר העתיקה מקבר סבי בהר הזיתים. אחר כך, בדרך חזרה הביתה באזור המרכז, אספר לו שפעם אבא שלו חלם להקים בית ומשפחה בירושלים, למרות הוויתור האישי שהיה כרוך במאמץ. אספר לו שאבא שלו ניסה, ונכשל. העיר האהובה שלו הקיאה אותו בכוח מקרבה. יום חג שמח לך, ירושלים