סוג של ישראליות

סמי עופר היה איש מתעתע. לפני זמן לא רב, כש"פורבס" כבר שיבץ אותו ברשימת 100 עשירי תבל, ראיתי אותו מטייל בנעלי התעמלות צבעוניות להפליא בפארק הירקון. הוא צעד בשבילים, קשיש תל אביבי נינוח, לבד, כאחד האדם, בלי שומרי ראש ובלי פמליה.

בחייו המפותלים הוא היה סוג של ישראליות. כשהפליט הצעיר מרומניה שמואל הרשקוביץ עשה את צעדיו הראשונים אלה היו ימים של נס ופלא. בן גוריון העז להקים מדינה שלוש שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. לסמי עופר נראה הגיוני לקנות אונייה, האונייה הראשונה שלו, בגיל 28, כשהמדינה חגגה בקושי שנתיים, ורוב הישראלים חיפשו פת לחם.

אנחנו יודעים עליו כל כך הרבה וכל כך מעט. אנחנו מעריצים אותו על המגלומניה שלו שהקימה אימפריה גלובלית של יותר מ־10 מיליארד דולר, אבל חושדים בו שהוא קנה בזול, במחירי שקשוקה, את הנכסים של כולנו, ולא ממהר לשלם לנו תמלוגים. אנחנו לא רוצים להיות הפראיירים של סמי עופר.

אנחנו שונאים אותו, מקנאים בו ומתים לפענח את הסוד שלו. מה הוא בדיוק עשה כשההורים שלנו לקחו משכנתה וחלמו על עוד חדר ומכונית קטנה? קשה לנו להאמין שהוא עשה את הונו ביושר, אבל אולי היינו רוצים בעצמנו להיות סמי עופר. קצת סמי עופר מגיע לכולנו, לא?

אפשר לומר לזכותו שהוא תרם יותר מרוב הטייקונים - לא רק לבתי חולים וללוחמי הקומנדו הימי. גם לישראלים שנקלעו למצוקה ונגעו ללבו. גם הנדיבות שלו היא סוג של ישראליות. כן, סמי עופר היה בן אדם מורכב יותר מהמותג "סמי עופר" עם משקפי הקרן הבומבסטיים.

וזה לא מקרה שראש המוסד נחלץ לעזרתו כשאוניותיו הסתבכו באיראן. גם זו כידוע ישראליות. קו התפר המטושטש, האפור, בין שותפי הסוד והכסף. הוא הלך לעולמו בדיוק כשזרקורים החלו להאיר במקומות שהחשיכה היטיבה איתם שנים רבות. אולי מוטב לו כך.