זכות הציבור לא לדעת

מאיר דגן עמד בראש המוסד שנים רבות, ורבים הכתרים שנקשרו ועוד ייקשרו לפועלו המתוחכם למען ביטחון המדינה, ובצדק. דגן הפעיל את המוסד בכל התחומים הרגישים והסודיים ומימש את סיסמת המוסד: "בתחבולות תעשה לך מלחמה". והנה, לפתע, הוא פותח במתקפה ציבורית ותקשורתית נגד ראש הממשלה ושר הביטחון על כישוריהם ויכולותיהם באותם תחומים שעליהם הוא היה מופקד. הוא הסביר מתקפה זו בדאגה שמא הצמד ביבי וברק יוליך את ישראל לפעולות מסוכנות, כמו תקיפת מתקני הגרעין באיראן.

עם כל ההערכה לפועלו של דגן כראש המוסד ועם כל הכבוד לדגן כאזרח מודאג, קיימים עקרונות יסוד בחיים הציבוריים, שאותם הוא הפר. ברשותו מידע רגיש שהגיע אליו עקב שירותו הציבורי. השימוש הפומבי במידע זה אסור בתכלית. גם אם דגן מוטרד, כלשונו, מההנהגה הנוכחית ומההשלכות שיש להחלטותיה על עתיד ישראל, עליו לפנות ישירות לגורמים המוסמכים - ליו"ר ועדת חוץ וביטחון בכנסת, למבקר המדינה או לראש האופוזיציה.

דבר אחד אסור עליו - ליתן פומבי לדעותיו ולחששותיו, על יסוד אותו מידע סודי שהגיע אליו מתוקף תפקידו הממלכתי. סוגיית הגרעין האיראני הנה קיומית לישראל, ועל משטר האייתולות להבין כי האופציה הצבאית "מונחת על השולחן". איש לא הסמיך את דגן להוריד אותה ממנו.

ההחלטות נמצאות בידי הדרג המדיני

הדילמה המונחת לפתחם של ראש הממשלה ושר הביטחון היא דילמה אמיתית, וכל החלטה להשלים עם איראן גרעינית או לתקוף את מתקני הגרעין שלה (בהנחה שהדבר ניתן לביצוע) היא קשה. בדילמה זו יכריעו רק אלה שנבחרו לכהונתם ולא אלה שמונו לתפקידים בכירים.

על הדרג המדיני מוטלת החובה להיוועץ עם הדרג הביצועי, ואולם למדנו כי הדרג הביצועי סר לסמכותו של הדרג המדיני ולא ההפך. זוהי מהות יסודו של משטר דמוקרטי; דגן אינו האזרח המודאג היחיד. רבים, לא רק בישראל, מודאגים, אבל מי שיכריע הוא רק הדרג המדיני.

מעניין לדעת כיצד דגן היה פועל אם במהלך כהונתו כראש המוסד מישהו שנמנה בעבר הקרוב עם הדרג הביצועי, כמו ראש השב"כ, הרמטכ"ל או אפילו מפקד חיל האוויר לשעבר, היה פותח את פיו בנושאים שיפה השתיקה לגביהם. אני מניח שהוא היה דורש מראש הממשלה, ובצדק, לנקוט נגדו את ההליכים המתחייבים. דגן דוגל בעקרון זכות הציבור לדעת, ואולם קיימים תחומים שבהם זכות הציבור היא לא לדעת, וכאן דגן עבר את הגבול הרצוי בין שני עקרונות יסוד אלה.

ההמלצה האישית שלי לדגן

לדגן יש מידע רגיש וסודי שלאחרים אין. כאשר אמירות וקביעות מהסוג שהושמעו על ידו מאז שפרש מהמוסד באות מפיו, הנחת היסוד היא שהוא יודע על מה הוא מדבר. נניח לרגע שאכן דבריו באו על רקע חשש אמיתי. עדיין נשאלת השאלה היכן הוא היה בזמן אמת? מדוע לא התריע? מדוע המשיך בכהונתו ולא התפטר?

דגן טוען, במענה לשאלה מהותית זו, כי בשילוב הכוחות עם הרמטכ"ל (דאז) גבי אשכנזי, ראש השב"כ (דאז) יובל דיסקין וראש אמ"ן (דאז) עמוס ידלין, היה כדי למנוע ביצוע של החלטות מבצעיות "טיפשיות". זו אמירה מסוכנת, שכן עם כל ההערכה לארבעתם (והיא רבה), הם עדיין נמנים עם הדרג הביצועי ולא עם הדרג המדיני, שהוא היחיד המוסמך לקבוע את המדיניות של ישראל.

על דגן לזכור את תפקידיו המרכזיים של המוסד כפי שהוגדרו על ידי המוסד עצמו: "המוסד, כגוף ממלכתי, פועל בהנחיות הקברניטים ולצרכים המודיעיניים והמבצעיים המשתנים, ושומר על חשאיות פעילותו". אני מרשה לעצמי להמליץ לדגן לאמץ את זכות - ואולי אף את חובת - השתיקה.

הכותב הוא ראש משרד עורכי הדין כספי ושות'