צילום: mct
אימה וקיטש בוונציה
ילדים מרחפים, גדר עשויה בני אדם וצינורות מים של מקורות. הביאנלה ה־54 בוונציה, שתימשך עד סוף נובמבר, מציגה עשרות יצירות אמנות מרתקות המשלבות מלחמה, אלימות, צריכה ותרבות שפע. מוסף כלכליסט קיבץ את הטובות שבהן
כספומט המחובר למעין אורגן צינורות שמוצג בביתן האמריקאי היה אחת האטרקציות המרכזיות בביאנלה בוונציה, שנפתחה בתחילת החודש ותיסגר בסוף נובמבר. בכל פעם שאחד הצופים הכניס כרטיס ומשך כסף, השמיע האורגן שורה של צלילים שהזכירו מוזיקת כנסייה. בכל משיכה נשמעה נעימה אחרת. מהביתן האמריקאי נמסר כי בשלושת הימים הראשונים של הביאנלה, שהיו מיועדים למוזמנים בלבד, נמשכו בכספומט יותר מ־100 אלף יורו. סכום זה, כך נאמר, הוא פי שלושה או פי ארבעה מפעילות ממוצעת של כל כספומט ברחבי איטליה באותו משך זמן.
אמירה ישירה למדי זאת על הכסף כדת חדשה משתלבת היטב בביאנלה הנוכחית, ה־54 במספר. אימה וקיטש, זוועות העבר וההווה, כמו גם העיסוק בפוליטי העכשווי, נוכחים באופן בולט בתערוכות השנה — בין אם זהו עיסוק ישיר ופשטני למדי, כמו בביתן המצרי (שבו הוצגו סרטי וידיאו שצולמו בהפגנות האחרונות במצרים), ובין אם באופן מעודן ומתוחכם יותר, כמו בביתן הצרפתי, היפני והדני, וגם הישראלי והפולני. בלא מעט ביתנים חוזרים מוטיבים המשלבים בין מראות קשים ליופי, דוגמת תמונות עיתונות של גופות מרוטשות מטרור ומלחמות המשתלבות בתרבות הצריכה העכשווית, השפע וההדוניזם.
הביאנלה בוונציה נחשבת לאירוע האמנותי החשוב בעולם ומושכת מאות אלפי מבקרים מדי שנתיים. השנה מציגות בביאנלה 89 מדינות בביתנים לאומיים, לעומת 77 מדינות שהציגו לפני שנתיים. בנוסף להן מוצגת בארסנלה (אזור של מחסני תחמושת שהוסבו לחללי תצוגה) ובג'רדיני תערוכת הענק "Illuminations" ("הארות"), בהשתתפות 82 אמנים, ובעיר עצמה מפוזרות עוד עשרות תערוכות לוויין במוזיאונים ובחללים פרטיים. בלתי אפשרי להקיף את ההיצע המרשים הזה, ובכל זאת יש כמה מוקדים שלא כדאי לפספס.
הביתן הצרפתי
אלפי תמונות של ילדים קורבנות
בביתן הצרפתי המעניין מציג האמן הנודע כריסטיאן בולטנסקי. בולטנסקי מרבה לעסוק בעבודתו בשואה, ברציחות המוניות נטולות צדק, ובשאריות שמותירים אחריהם הקורבנות. הפעם הוא מייצר בביתן מכונת ענק, שנראית קצת כמו מכונת הדפסה לייצור עיתונים, שבה עוברים במהירות, על סרט נע, תצלומי פניהם של אלפי ילדים ותינוקות. אפשר לומר שיש משהו ישיר מדי בעבודה, ועם זאת היא עובדת על הצופה: הן מבחינת הרושם הוויזואלי שהיא מותירה והן מבחינת תחושת המועקה והניכור שהיא מייצרת.
הביתן הדני
אונס בעיראק וגדר עשויה בני אדם
בתערוכה הקבוצתית “Speech Matters” מוצג תצלום טורד במיוחד של האמנית האמריקאית טארין סימון. רואים בו נערה חבולה, מעורטלת בשלולית דם. על פי הכתוב בטקסט שליד הצילום, זהו פריים הסיום שהכינה האמנית לסרטו של בריאן דה פלמה מ־2007, "Redacted", המבוסס על סיפור אמיתי על חיילים אמריקאים שאנסו ורצחו נערה עיראקית בת 14 לאחר שרצחו את משפחתה. את הנערה בתצלום ובסרט גילמה זהרה זוביידי, שחקנית עיראקית, שמאז מבקשת מקלט מדיני בארצות הברית לאחר שקיבלה איומים על חייה מחברים ומבני משפחה שכינו את השתתפותה בסרט "פורנוגרפיה".
עוד עבודה נהדרת בביתן הדני היא הסרט "הגן" מ־1968 של יאן שוונקמייר. חבר מגיע לבקר את ידידו לאחר 20 שנה שבהן לא התראו. בכניסה לאחוזה הכפרית הוא נדהם לגלות שהבית מוקף בגדר חיה, עשויה מעשרות אנשים שאוחזים ידיים. הסרט מורכב ברובו מתקריבים על הבעות הפנים, המבט ואחיזות הידיים — תנועות מלאות משמעות שמיטיבות לתאר את התדהמה של הגיבור ממחזה האבסורד הזה ואת האחווה הפשוטה בין האנשים.
הביתן הפולני
אמנית ישראלית מציגה: היהודים שבים לפולין
דבר אחד העיב על השהות של השרה לימור לבנת בוונציה — לא מעט אנשים הציקו לה בשאלה מדוע לא ביקרה בביתן הפולני, שבו הציגה האמנית הישראלית יעל ברתנא. נדמה היה שהשרה, שהודיעה לא מזמן על הקמתו של פרס ליצירה ציונית, מרגישה לא בנוח עם תפיסת העולם של ברתנא, שמבקרת בעבודתה את הכוחנות הציונית והכיבוש הישראלי.
“יש הרבה מדינות שאנחנו נמצאים בתהליכי התקרבות איתן, ולא בכל הביתנים האלה ביקרתי", ענתה בנימוס לשאלתי. יומיים אחר כך, בקבלת הפנים שנערכה לסיגלית לנדאו בארמון האקדמיה המרשים (בהשקעה של כ־40 אלף יורו, במימון הגלריסט הצרפתי קמל מנור, נטען על ידי אחד המקורבים), היא כבר היתה הרבה פחות נחמדה. “אני לא מתכוונת להגיע לביתן", אמרה בנחרצות לעירית זומר, הגלריסטית של יעל ברתנא, שניגשה להזמין אותה לביקור. ובכל זאת, נדמה שהלחץ עבד. ביום האחרון לביקורה בוונציה ביקרה לבנת בביתן הפולני.
הבחירה של פולין בברתנא מפתיעה ולא מפתיעה כאחד. מפתיעה — מכיוון שזה נדיר למדי שמדינה בוחרת אמנית ממדינה אחרת כדי לייצג אותה. זה קרה בעבר רק פעם אחת, כשליאם גיליק הבריטי נבחר ב־2009 לייצג את הביתן הגרמני. לא מפתיעה — מכיוון שברתנא עוסקת כבר כמה שנים בקשר בין שתי המדינות ובהיסטוריה הטעונה שהן חולקות.
בביתן מוצגים שלושה סרטים שצולמו בוורשה — "מארי קושמרי (חלום בלהות)" ו“חומה ומגדל", שצולמו ב־2007 וב־2009 ועוסקים באפשרות השיבה של היהודים לפולין, ו“התנקשות", שצולם השנה, אחרי שברתנא כבר נבחרה לביתן. "התנקשות" מתחיל מהלווייתו של סלאוומיר שירקובסקי, גיבור סרטה הראשון, שהפך בינתיים למנהיג "התנועה להתיישבות מחדש של יהודי פולין" ונרצח על ידי מתנקש אלמוני. בכיכובם של ירון לונדון ואלונה פרנקל, ובעלילה שמחקה את ההתרחשויות סביב רצח רבין (העצרת, הסיסמאות, הנאומים ונוער הנרות), קורא הסרט לביטול השנאה וההבדלים בין הגזעים וליצירת תנועה אוטופית, רב־תרבותית, נטולת גבולות גיאוגרפיים מסרסים וזהויות מקבעות. אבל בניגוד לאירוניה ולתחכום שאפיינו את שני סרטיה הראשונים, נדמה שהסרט השלישי אינו מצליח לייצר את אותו מרחק ביקורתי, ומתפקד בעצמו קצת כסרט תעמולה.
הביתן היפני
אפוקליפסה בטוקיו
הטרגדיה היפנית העכשווית הופכת לעבודת אנימציה מהפנטת בעבודה "Soup־Teleco" של האמנית טאבאימו. דימויים של טוקיו באפור, שחור ולבן משווים לה מראה של עיר תעשייתית אחרי קטסטרופה. מראות אלה מתחלפים בנחשולים סוערים, בצבעי כחול ואדום, בפטריות צבעוניות שנראות כהזיה, באצבעות שמראן כשורשים והופכות לוורדים שנפתחים. הצופה ניצב באמצעו של הסרט הודות להצבה יוצאת הדופן: קירות קעורים ומראות שמייצרים אשליה של אינסופיות. באופן מפתיע הסרט משרה רוגע והיקסמות. היו שם צופים שעשו מדיטציה.
הביתן השוויצרי
אם שותים, מקיאים
השילוב המוצלח ביותר בין יופי לאימה מתקיים בביתן השוויצרי, שבו מוצגת התערוכה ”Crystal of Resistance” של תומס הירשהורן. באמצעות מוצרי צריכה יומיומיים זולים - צהובונים בכל השפות, בקבוקי אלכוהול, טלפונים ניידים, ניירות כסף שמלופפים סביב אינספור אובייקטים, אלפי חלקי קריסטלים, כלי מטבח וחיות מפוחלצות - מייצר הירשהורן מעין חגיגה בכחנלית, שכולם הקיאו את נשמתם בסופה.
אוסף פרנסואה פינו
בית בושת בן 60 שנה והכלב של קונס
בשני חללי התצוגה של האספן פרנסואה פינו, שהוא גם הבעלים של בית המכירות כריסטיס, מוצגות שתי תערוכות חדשות מהאוסף. בבית המכס מוצגת תערוכה מאוד לא מרשימה, "In Praise "of Doubt. העבודה היחידה שאסור להחמיץ בה היא "רוקסי" של אדוארד קינהולץ. זהו מיצב ענק שנוצר בשנים 1960–1961, המדמה בית בושת מפורסם בלוס אנג'לס של שנות הארבעים. יש בו סלון מרוהט ואפלולי, בעל מראה תקופתי: רהיטים, ציורים, תאורה ושטיחים, ובמרחביו פזורות דמויות גרוטסקיות של נשים קטועות, מפורקות, שמעוררות בצופה חלחלה ואמפתיה בו בזמן.
בפלאצו גראסי מוצגת התערוכה המרשימה "העולם שייך לך". לצד אייקונים שכבר נצרבו בתודעה, כמו המשפחה של צ'רלס ריי, שכוללת דמויות מוקטנות בעירום של אמא, אבא, בן ובת, או הכלב הסגלגל שנראה כעשוי מבלון של ג'ף קונס, מוצגות עבודות נהדרות ופחות מוכרות כמו "זיהום" של האמנית הפורטוגלית ג'ואנה וסקונסלו. זוהי עבודת ענק שמתפרסת על פנים הבניין כולו ועשויה מבדים, קישוטי טקסטיל וחרוזים שנתפרו זה לזה. עוד עבודה מרשימה היא סדרת ציורי ענק של ג'ונתן ווטרידג', המתארים סצינות מטרידות ואלימות שמצולמות לסרט.
הביתן הישראלי
גשר לשלום, נאומים של פרס ולבנת ופטרולים ימיים
התערוכה היפה של סיגלית לנדאו, "הרצפה של האחד היא התקווה של האחר", משלבת בין היסטוריה להווה ונושאת חזון אוטופי בנוגע לאפשרות לדיאלוג במזרח התיכון. לנדאו שינתה את הארכיטקטורה של הביתן ובנתה בקומת הקרקע רשת צינורות מים של חברת מקורות, שיוצאים מבור שחפרה בקרקעית הביתן ומסתעפים כלפי מעלה, שואבים ומטהרים את מי תעלות ונציה. על הרצפה מוצג סרט וידיאו שבו נערים משחקים בחול עם סכינים, פולשים זה לטריטוריה של זה ומנכסים אותה לעצמם.
בקומה השנייה מוצגת עבודת וידיאו שצולמה בפולין, שבה רואים זוג נעליים ששוקעות לאטן בשכבת קרח. לידן תלויה רשת דייגים מכוסה במלח, שנראה קצת כמו יהלומים. בהמשך ניצב שולחן ישיבות עגול שעליו מסכים המקרינים סרט של ילדה שקושרת לנוכחים הנעדרים את שרוכי הנעליים. בסוף התערוכה מופיע מכתב שלנדאו כתבה לשגריר הירדני, ובו היא מציעה להקים גשר בין המדינות בים המלח.
אחת התופעות הבולטות ביותר סביב הביתן הישראלי היתה הנוכחות הממסדית יוצאת הדופן: גם השרה לימור לבנת וגם הנשיא שמעון פרס — שאיתו יצרה לנדאו קשר לפני כחודשיים ואף העניקה לו פסל במתנה בבית הנשיא — כיבדו בנוכחותם את אירוע הפתיחה, דבר שלא היה כדוגמתו בעבר. בקבלת פנים חגיגית בשיתוף לבנת ופרס, על גג מסעדה סמוכה, מצאתי את עצמי מאזינה לנאום שלום של לבנת ולנאום נרגש שנשא פרס על יכולתה של האמנית להפוך מציאות לחלום (“בניגוד לרעיון הציוני של הפיכת חלום למציאות”, אמר). הדבר היחיד שהבהיר שאופוריית השלום מוקדמת מדי היה המתחם הימי הסגור שנקבע מול המסעדה, שבו פטרלו סירות של משטרת ונציה ושוטרים על אופנועי ים.
סביר להניח שבואם של השניים היה קשור לנושא התערוכה. ובכל זאת הרגשתי קצת אי־נחת מהחיבוק הממסדי בוונציה. "אל תשכחי שזהו אירוע לאומי לפני הכל", ציינה בפניי אחת האוצרות הישראליות. “ברגע שלנדאו הסכימה להציג בביתן הישראלי היא מתפקדת כנציגה של ישראל, ובדרכה היא הלכה עם זה עד הסוף".
הביתן האמריקאי
עוגב שמתפקד ככספומט ותרגילי התעמלות ייצוגיים
מלבד כספומט העוגב, אלמנטים נוספים בביתן האמריקאי עוסקים במפגני כוח ובאימפוטנטיות שבהם. מחוץ לביתן ניצב טנק אמיתי, הפוך, שמעליו מכשיר ריצה. מדי חצי שעה עולים עליו אצן או אצנית ורצים באינטנסיביות במשך כמה דקות. המראה מעורר רושם רב.
בתוך הביתן מתקיים מיצג נוסף. הפעם זהו ספורטאי במדים ייצוגיים שעליהם רשום USA, שמבצע סדרת תרגילי התעמלות אמנותית על אובייקט שנראה כמו זוג מושבי מחלקה ראשונה במטוס, עשויים עץ. לא ברורה תכליתם של התרגילים שהוא מבצע, מלבד הפגנת כוחו של הגוף הארי ומסת השרירים המוצגת לראווה. אגב, גם לא ברור כמה זמן אורך המיצג ומתי הוא מסתיים. דומה שהמתעמל והמתעמלת (המתחלפים לסירוגין) זקוקים לתשואות, ורק מחיאות הכפיים של הצופים הם שקובעים את סופו של המיצג.
“הארות”
התערוכה הבינלאומית במתחם הארסנלה ובג'רדיני
בחללי התצוגה היפהפיים של הארסנלה ובביתן נוסף בג'רדיני מתארחת התערוכה "הארות" בהשתתפות 82 אמנים בינלאומיים. למרות השמות המוכרים, כגון הצלמת סינדי שרמן ואמנית הווידיאו פיפילוטי ריסט, התערוכה מאכזבת, ויש מעט מאוד עבודות שמצאתי לנכון להמליץ עליהן.
אחת, של אורס פישר, כוללת שני פסלים גדולים, שהאחד מזכיר במראהו שילוב בין אינטלקטואל לאיש עסקים והשני נראה כמו פסל יווני שמתאר סצינה מיתולוגית. המיוחד בפסלים הוא שהם עשויים משעווה ובוערים באש במקומות מסוימים, כך שהעשייה כולה תלוית זמן ומרמזת על חורבן תרבותי. עולה השאלה מה תוחלת חייה של העבודה — האם האש מווסתת עד סופה של הביאנלה או שמשכה כמשך זמן הבעירה של חומר הגלם — ואפשר לומר שעבודה זו מחדדת את השאלות שעולות בנוגע לחומרים של האמנות העכשווית ונצחיותם בתולדות האמנות.
בפתח התערוכה ניצב מיצב גדול ממדים של האמן הסיני סונג דונג, העשוי מבדים ומחזיתות של דלתות וארונות ישנים. פני הארונות נטולי העומק מייצרים מרחבים כלואים, שדרכם מתנהל הצופה. זהו מרחב קסום, שבו בעת מרגיש מרוקן מתוכן. המיצב של ג'יימס טורל קצר שבחים מהמבקרים: בדומה למיצביו הקודמים, טורל יצר מרחב חלומי וחושי בצבע תכלכל ורדרד, שהצופה שנכנס לתוכו, ללא נעליו, אמור לאבד בו תחושת התמצאות ולהרגיש במרחב אינסופי. לטעמי, משהו בעבודה לא עבד עד הסוף, אבל החבורה שנכנסה איתי התרשמה מאוד.
מוזיאון קורר
תערוכה של הקולנוען והצייר ג'וליאן שנאבל
שנאבל היה אחד הציירים החשובים והמצליחים בניו יורק של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. בשלב מסוים קצת נמאס לו מסצינת האמנות, והוא החליט להעביר את כובד יצירתו לקולנוע. “הפרפר ופעמון הצלילה" היא אחת מיצירות המופת שביים. לטעמי, היא מלאה בחידושים ויזואליים שרק אמן יכול היה להמציא בקולנוע.
אבל מסתבר ששנאבל, במקביל לקריירה הקולנועית שלו, המשיך לצייר, והתערוכה המרשימה "Permanently Becoming and the Architecture of Seeing” כוללת כ־40 עבודות נבחרות משנות השבעים ועד היום. חלקן ציורי דיוקנאות, אחרות עשויות משברי כלים — אחד המאפיינים שבלטו בעשייה שלו — ושורה של ציורים מושגיים, שהמצע שלהם הוא קנבס מצולם.
חלל התצוגה מרשים ביופיו, והעבודות של שנאבל משתלבות ולא משתלבות במקום ההיסטורי, לעתים נראות כחלק מהתקופה ולעתים כגורם זר ואפילו עוין. מעניין במיוחד החלל הראשון, שבו ניצבים שלושה ציורי ענק שלו. מעל לכל התערוכה מציגה אמן מגוון, שממשיך להמציא ולחקור ולעולם לא מתקבע.
עוד המלצותבביתן האוסטרי שווה לבקר בתערוכה שבה בולטת בעיקר שורת ציורי דיוקנאות מרשימה, שמחקה ציורי אולד מאסטרס ישנים אך בכל ציור מופיעה תוספת שמייצרת תחושה של אי־נוחות — אם זה מעין שרשרת מוזרה בפניה של אשה שנראית כמו מחסום, או בד שמכסה את הפנים ויוצר תחושה של חנק.
בביתן הקנדי מוצגת גם כן תערוכת ציורי דיוקנאות, שמזכירה ציור אפל ומעט פרימיטיבי, ובכל זאת מצליחה לחלחל ולעורר אמפתיה כלפי הדמויות.
במתחם הארסנלה מומלץ לבקר בשני ביתנים הסמוכים זה לזה: בביתן של סעודיה, שמשתתפת זו הפעם הראשונה בביאנלה, לוכד את העין המיצב “הקשת השחורה" של האחיות שאדיה ורג'א עלם, שנראה קצת כמו מונומנטום ניו־אייג'י. הוא מורכב עשרות עיגולים בוהקים ומסנוורים העשויים פלדת אל־חלד ובאמצעם קובייה מלאה בחלוקי נחל שמשמשים את העולים למכה.
בביתן הטורקי הסמוך עומד המיצב המרשים "Plan B” של עיישה ארקמן - מכונה לטיהור מים מוגדלת ומפורקת לחלקים, שמורכבת מצינורות צבעוניים. מעניין לראות אותו גם בהקשר לתערוכתה של לנדאו.
3 תגובות לכתיבת תגובה