בדיקת "כלכליסט": "דיוק ניוקם לנצח" - לאיש השרירים נגמר הכוח

דיוק ניוקם, אחד מגיבורי הפעולה המגוחכים והמשעשעים ביותר שהגיעו אי פעם למסך המחשב, הפך ב-1996 לאחד האייקונים הגדולים ביותר של ז'אנר ה-FPS (יריות מגוף ראשון). דיוק היה גיבור מרענן בתקופה שמשחקי מחשב עדיין היו צנועים ומנומסים. הוא קילל, אכל סטרואידים, ביקר במועדוני חשפניות ולא היסס להכות את אויביו באזורים אינטימיים.

על מה שקרה ב-14 השנים לאחר יציאת המשחק הראשון אפשר לכתוב ספר. האגו העצום של מפתחי המשחק, גדול אף יותר מזה של דיוק עצמו, הוביל למשחק המשך שהיה אמור להמציא מחדש את תעשיית המשחקים", וזכה לזמן הפיתוח הארוך ביותר אי פעם.

"Duke Nukem Forever" נפתח 12 שנים לאחר שגיבורו המסוקס הציל את כדור הארץ מפלישת חייזרים. דיוק בדיוק נהנה מחברתן של תאומות בלונדיניות בפנטהאוז שלו, בראש הקזינו שנבנה בצלמו, רגע לפני פלישת החייזרים השניה.

האביר הפסיק להצחיק

לא הרבה השתנה בעולם של דיוק. זהו עדיין משחק פעולה מגוף ראשון, עם מבחר גדול למדי של נשקים. בדומה למשחק הקודם, "דיוק ניוקם לנצח" הוא עדיין משחק עם סביבות אינטראקטיביות למדי, ודיוק יכול לצייר על לוחות, לפוצץ קירות, להשליך משקולות וגם להשתין במשתנות.

דבר נוסף שלא השתנה, וחבל, הוא חוש ההומור של דיוק. היתרון הגדול של דיוק ניוקם תמיד היה ההומור, אבל למרבה הצער, המשחק החדש לא מצליח להעלות יותר מגיחוך קל. זה לא שהוא לא מנסה, וזה לא בגלל שהחומר עצמו השתנה – אלא דווקא בגלל שאנחנו, השחקנים, השתנינו, ואילו דיוק נשאר מאחור. המשחק אומנם צוחק על עצמו, אך התוצאה הסופית מרגישה כמו כמו בדיחה רעה – ובעיקר על חשבוננו.

גם העלילה של המשחק החדש מאכזבת, למרות מאמציהם של היוצרים להדביק את הפער בן 14 השנים, עם אירועים מתוסרטים וסינמטיים. אוטובוסים יתפוצצו, בוסים אדירים בגודלם ישמידו את כל מה שנקרה בדרכם בכוריאגרפיה של הרס מוחלט והמשחק יקפוץ כל הזמן בין סביבות שונות ואינטראקטיביות. יוצרי המשחק השתדלו שלעולם לא תשתעממו: השחקנים מנווטים ברכבים וצוללות, מפוצצים ספינות ענק ומטפסים במעלה גורדי שחקנים הרוסים.

הבעיה היא, שכל זה כבר נעשה במשחקים אחרים בעבר – וטוב יותר. אי אפשר להימלט מהתחושה שלמרות כל הזיקוקים, "דיוק ניוקם לנצח" עדיין מתנהל בצורה ליניארית וחסרת הפתעות. למעשה, בחלק מהחידושים נתקלנו לא רחוק ממועד יציאת המשחק המקורי, ב-1998. באותה שנה יצא גם המשחק הראשון בסדרת האלף-לייף – המשחק שבאמת "המציא מחדש" את התעשייה והז'אנר.

אין שריף חדש בעיר

"דיוק ניוקם לנצח" מנסה לחקות את "האלו", אחד ממשחקי הפעולה המובילים כיום בשוק. כמו ב"האלו", לדיוק יש מאגר חיים שנטען באופן אוטומטי לאחר מספר שניות, רק שכאן מדד החיים הוא מדד "אגו" ודיוק יכול להגדיל את האגו שלו על ידי השלמת יעדים מצ'ואיסטיים במיוחד. בנוסף, הגיבור השרירי יכול להחזיק בכל רגע נתון רק בשני כלי נשק, גם כן בדומה להאלו. זה לא עוצר בעדו מלצחוק על המשחק מבית מיקרוסופט ולקבוע בקול "שריון-כוח זה לחנונים!", אחת מהבדיחות היחידות שבאמת עובדות.

היינו עוד יכולים לסלוח לדיוק על עיצוב השלבים הלינארי והמשעמם או ההומור הדלוח. בסופו של דבר, רבים מהמשחקים הנמכרים כיום אינם מוצלחים יותר. אבל מה שבאמת אין עליו סליחה הם ערכי ההפקה הנמוכים והגרפיקה המכוערת. למנוע הגרפי והסביבות של דיוק יש כמה יתרונות – טקסטורות מצוינות, אפקטי תאורה מדויקים ואנימציות חלקות. אבל אלה לא יכולים לפצות על רמת הפרטים הנמוכה, המודלים הלא מפורטים ומרחק הראות הקצר.

גם בהגדרות המתקדמות ביותר, המנוע מציג רק את מה שמתרחש עשרות מטרים לפני דיוק, וכל השאר מעורפל ולא ברור. כאשר דיוק יוצא החוצה לחורבות לאס וגאס, המלונות הקורסים סביבו מרחפים בערפל המגורען של מגבלות המנוע – וכך מצליחים להרוס את אחת הסביבות היחידות במשחק שהיו אולי יכולות להיות מעניינות או אטרקטיביות.

אבל הבעיה הגדולה ביותר של המשחק היא תג המחיר שלו. אילו 2K היו משיקים את "דיוק ניוקם לנצח" תמורת 20 דולר, האנכרוניזם שלו אולי היה נתפס כרטרו, והמשחק - עם כל החסרונות שלו והגרפיקה המזעזעת - יכול היה להפוך למשחק קאלט הקורץ לגיימרים ותיקים ולחובבי נוסטלגיה. אבל עם תג מחיר של משחק מלא ויומרה להתחרות במשחקים מתקדמים כמו "האלו" ו-Call of Duty, השחקנים פשוט מרגישים מרומים ועצבניים, ובצדק.

ציון: 1.5 מתוך 5 כוכבים