הפולמוס המסוכן סביב תקרת החוב

במהלך 50 השנים האחרונות העלו אותה יותר מ־70 פעם, על פי רוב ללא מהומות מיותרות. הקיץ יהיה צורך להעלותה שוב, בהנחה שממשלת ארה"ב מעוניינת להמשיך ולפרוע את חובותיה בזמן. עם זאת, תקרת החוב ניצבת עתה במרכזה של התנגחות פוליטית אשר לתוצאותיה יש כמובן השלכות עולמיות מרחיקות לכת.

כחלק ממערך האיזונים והבלמים של ארה"ב, הקונגרס לא רק מאשר את התקציב הפדרלי השנתי, אלא מגביל גם את החוב שמשרד האוצר רשאי להנפיק. מעבר לתקרה הזו, הממשלה יכולה להוציא כספים רק מההכנסות השוטפות שלה.

שר האוצר האמריקאי טימותי גייתנר הודיע לאחרונה לחברי הקונגרס כי הממשל יגיע למצב זה סביב 2 באוגוסט. משום שכבר הגיע רשמית לתקרה, משרד האוצר עוסק עתה בהעברת כספים ממקום למקום ומנצל מאגרים שלא נעשה בהם שימוש כדי לפרוע את חובותיו. בתוך שבועות ספורים, יקיץ הקץ על ה"גמישות" הזו. הממשל הפדרלי לווה עתה כ־40% מכל דולר שהוא מוציא, כך שתקרת חוב נוקשה תאלץ מיידית את הממשלה לצמצם את ההוצאה באופן קיצוני.

פוליטיקאים מרחבי הקשת הפוליטית יודעים שמצב כזה יערער את הכלכלה האמריקאית השברירית ממילא, יחליש משמעותית את הדולר ויעורר חששות רציניים בנוגע ליכולת המדינה לעמוד בהתחייבויותיה, כולל לנושים הזרים הרבים שארה"ב תזדקק להם בעתיד. עם זאת, בסביבה המקוטבת בוושינגטון, הרפובליקנים והדמוקרטים אינם מוכנים להתפשר, או לפחות להתפשר "טרם זמנם".

באמצעות דחיית הקץ, הרפובליקנים מנסים עתה לאלץ את ממשלו של הנשיא אובמה לקצץ משמעותית בהוצאות. הדמוקרטים טוענים שגישה חד־צדדית שכזו מזיקה מבחינה כלכלית. בינתיים, שני הצדדים מסתכנים בשיבוש העברת כספי פנסיה ובפגיעה בשירותים הציבוריים, כמו גם בשחיקה נוספת של מעמד האשראי העולמי של ארה"ב.

ההיגיון אומר שעל שתי המפלגות להתפשר ולהעלות את תקרת החוב. פשרה מעין זו תאפשר להן להכריז על ניצחון חלקי, אך היא כנראה גם תכלול התחייבות לצמצום ההוצאות וצעדים מסוימים להפיכת מערך המיסוי להוגן יותר מבחינה חברתית. אולם כמו בהסכמים רבים של הרגע האחרון, ההשפעה תהיה קצרת טווח. קיימים שני תרחישים אפשריים לגבי תזמון הפשרה. הרוב צופים תהליך חד־שלבי עד 2 באוגוסט, אולם ייתכן שהפוליטיקאים יזדקקו לשני שלבים: מחלוקת בשלב ראשון, ואז הסכם זריז בתגובה לזעזועים בשווקים הפיננסיים.

תהליך דו־שלבי ידמה למה שאירע ב־2008, כאשר הקונגרס ניצב על סף תהום אחרת: בקשתו של ממשל בוש להקצאת 700 מיליארד דולר למניעת קריסת השווקים הפיננסיים. בשלב ראשון הקונגרס דחה את הבקשה, אולם צניחה דרמטית של 770 נקודות בשוק המניות אילצה את הפוליטיקאים להתמקד, והם חזרו לשולחן הדיונים וגיבשו הסכם.

אולם התרחיש הדו־שלבי פירושו התגברות הסיכונים לכלכלת ארה"ב. ככל שהפוליטיקאים יתמהמהו, כך גוברת הסכנה לתאונה. מה שמביא אותנו לאפשרות שלישית ומטרידה אף יותר: דיונים ארוכים וממושכים שיגרמו לשיבושים גדולים אף יותר בשירותים הציבוריים.

שיתוק פוליטי סביב סוגיות כלכליות מרכזיות הופך בעייתי יותר ויותר עבור המגזר הפרטי ועבור מדינות אחרות התולות יהבן בארה"ב חסונה. יש בכך כדי להסביר מדוע יותר ויותר מדינות מצמצמות בהדרגה את תלותן בדולר כמטבע הרזרבה היחיד.

הנחת היסוד של הכלכלה העולמית היא, כאמור, ארה"ב חסונה, דבר שהאמריקאים מרוויחים ממנו. אך ככל שיתארך הפולמוס סביב תקרת החוב, כך גדל הסיכון שהנחת היסוד הזו תתערער ללא תקנה.

הכותב הוא מנכ"ל וסמנכ"ל השקעות שותף בפימקו ומחבר הספר "כשהשווקים מתנגשים". פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד ל"כלכליסט".