חקר ביצועים: השבוע של זהבית, עופרה והוקטג'

בלי הרבה צלצולים ותרועות הודיע השבוע ראש הממשלה על עזיבת מנכ"ל משרדו, איל גבאי. אומר כבר עתה: אני לא מכיר את האיש לעומק. הרושם הראשוני שלי ממנו היה שלילי להפליא. אבל אחרי כמה שיחות ופגישות, ומתוך מעקב אחרי פעילותו במשרד, הרושם שלי התהפך לחלוטין. גבאי, בעיניי, היה האיש שהציל את בנימין נתניהו מחרפה גמורה. הוא היה איש ביצוע. הוא ניקה לראש הממשלה את השולחן. נפגש, הקשיב, חתך, פעם אחר פעם. אפשר להתווכח אם עשייתו היתה טובה או רעה, אבל לפחות האיש עשה - מה שאי אפשר לומר על המעסיק הישיר שלו, שנותר עכשיו ללא קבלן ביצוע.

שאול אמסטרדמסקי

המלפפון הסיני קם והיכה את הגנן. לפי נתונים של איגוד ההלבשה וההנעלה האמריקאי, מחיריהם של מאות מוצרים - מנעלי נייקי, דרך לבנים של היינס ועד לחולצות של אברקרומבי אנד פיץ' ופולו ראלף לורן - יעלו ב־4%-6%. זה יקרה בגלל עליות במחיר הנפט ובתעריפי כוח האדם בסין והתחזקות היואן, ובעיקר בגלל המעמד הבינוני המתרחב של סין עצמה, שכבר רודף בעצמו אחרי הפריטים האופנתיים שאחיהם מעוטי היכולת תופרים בסדנאות היזע. הסינים מספקים לאמריקאים 78% מהנעליים, 71% מהעניבות, כ־50% מהשמלות ומבגדי התינוקות ולא פחות מ־90% מנעלי הבית. עכשיו נדחקים לכל השפע הזה האנשים השקופים מהצד השני של העולם, והכיס האמריקאי משלם את המחיר. כשהם יצאו להסתער על הסחורה הסינית הזולה וגירשו לשם את כל המפעלים, האמריקאים כנראה לא תכננו שהכל ייגמר במיליארד סינים בחולצות ראלף לורן.

תמר טוניק

שלמה קרמר

שלמה קרמר שוב מהמר על וול סטריט. יזם ההייטק הוותיק, ממייסדי צ'ק פוינט, חזר השבוע לקדמת הבמה של שוק ההון העולמי והגיש תשקיף לקראת הנפקת הסטארט־אפ שלו, אימפרבה. בחודש שבו מתפרסמות כמעט מדי יום ידיעות על מכירת חברות טכנולוגיה ישראליות בעשרות ומאות מיליוני דולרים, הגשת התשקיף היא בשורה מרעננת. במקום לבחור באפשרות הקלה והמהירה של אקזיט, קרמר שוב בחר בדרך החתחתים של כנסים, מצגות ופגישות עם משקיעים מוסדיים, והצית בקרב בכירי התעשייה את התקווה הקטנה שאולי הפעם, במקרה, שוב תצמח כאן איזו צ'ק פוינט חדשה. זה יהיה משמח מאוד, גם אם יתברר שחברות גדולות כאלו יכולות לצמוח רק בגינה של מי שכבר עשו את זה בסיבוב הקודם.

עומרי כהן

אני יושבת בסוף מערב (ניו יורק), רואה את התמונות הקשות, ומוחה דמעה. קוטג'ים מיותמים יושבים על המדפים ומחמיצים. אם רק הייתי יכולה הייתי קונה ואוכלת את כולם. האשימו אותי בהתקרנפות - אבל לא לפני שתטעמו כפית אחת של קוטג' אמריקאי. אחרי שאוכלים את הזוועה הזו מבינים כמה הקוטג' הישראלי הוא מופלא, נימוח ומלוח בדיוק בדרגה הנכונה. מכאן, הקוטג' הישראלי לא נראה כמוצר יסוד אלא כמוצר גורמה כמעט, כזה ששווה לשלם עליו קצת יותר.

טלי שמיר

עופרה שטראוס | צילום: אביגיל עוזי

הנאום של עופרה שטראוס בפורום קיסריה היה מנוסח לעילא. הוא בא בזמן הנכון, כשהמתח והציפייה למוצא פיה של נסיכת מוצרי החלב היה בשיאו, והוא גם נישא במקום הנכון, בסביבה אוהדת לשטראוס. אבל תרשו לי לקלקל את החגיגה. אחד הדברים הראשונים שמלמדים את החיילים ביחידת המודיעין 8200 הוא שמה שחשוב זה לא רק מה נאמר, אלא איך הוא נאמר. גם פרויד קבע שפליטות הפה הקטנות חשובות לעתים יותר מכל השאר. אבל לא היה צריך להיות איש מודיעין או פסיכולוג גדול כדי לשמוע את כל ה"מה קורה שם", "אנשים שם בחוץ", "כל פתרון שלא יימצא לכאב שנמצא שם בחוץ" ודומיהם בנאום של שטראוס. היא אוהבת את כולנו, כואבת את כאבנו, אבל היא לא באמת חלק מאיתנו. היא באולימפוס - "נולדתי לתוך הפורום הזה, אני יודעת מה זה להיות חלק מההנהגה", אמרה - ושם היא תישאר. כל היתר, כלומר אנחנו, בחוץ.

סופי שולמן

זהבית כהן | צילום: עמית שעל

זהבית כהן, ולא עופרה שטראוס, ספגה את רוב החצים במתקפת הקוטג', ובמידה רבה של צדק. בשעה ששטראוס השקיעה בטריטוריות חדשות (קפה ומים), תנובה נשארה המלכה הבלתי מעורערת של מוצרי החלב, עם כ־70% משוק הקוטג' והשפעה דומיננטית על המחירים. אבל העובדות מסבירות רק חלק מהיחס לכהן; התחושה עושה את שאר העבודה. מאבק הקוטג' הוא עוד שלב שבו התדמית העממית של כהן מתנפצת והיא נתפסת כמנהלת של משקיעים זרים שבאים לעשות סיבוב על הצרכנים הישראלים. הרי גם שטראוס וטרה העלו מחירים, אבל הן נתפסות כחברות עם בעלים "משלנו". ויש עוד עניין: אי אפשר לשלוט בשוק כה מרכזי ולוותר על שקיפות. כהן מתנגדת בקנאות לפרסום הנתונים של תנובה ולא מציגה הסברים לדיבידנדים הפנטסטיים ולהערכות השווי הדמיוניות. כששטראוס מרוויחה, הדו"חות שלה נותנים לנו מושג איך זה קורה. כשתנובה מרוויחה, אנחנו רק יודעים שזה על חשבוננו.

נעמה סיקולר

אהוד אולמרט | צילום: אוראל כהן

לפני כשבועיים שאלתי את פרופ' רוברט שילר מה ירגישו האמריקאים אם ארצות הברית תשמוט את החוב שלה. "זה יהיה מביך מאוד", אמר, ויכולתי לשמוע בקולו את שאט הנפש שהרעיון עורר בו, "הנשיא יעשה הכל כדי שזה לא יקרה, זה יפגע בהערכה העצמית שלנו". כאלה האמריקאים: מהקהל במשחקי הבייסבול ועד לאקדמאים בכירים, הם גאים בהנהגה שלהם וסומכים עליה. איזו אומה משונה, שלא רגילה להיות מובכת חדשות לבקרים על ידי נבחריה. מה לנו יש? נשיא אנס, שר חוץ בחקירות, ראש ממשלה שמתעופף לא ברור על חשבון מי, וקודמו בתפקיד שניצב על דוכן העדים. אהוד אולמרט בילה את השבוע בלבטל את ההאשמות נגדו, ביהירות והתנשאות מדהימות. ביום שלישי, למשל, הוא התפלפל ארוכות על השימוש במונח "קופה סודית" בכתב האישום. "זה בלתי נסבל", נרעש המומחה לסמנטיקה, ואת טיעוני הפרקליטות כינה "מאמץ מעורר חמלה". טוב לדעת שלאולמרט עוד יש חמלה בארסנל. לנו היא כבר אזלה.

מיכל פלד פליישר

יובל שטייניץ | צילום: גיא אסיאג

לא פעם, לא פעמיים, שלוש פעמים נאם השבוע שר האוצר יובל שטייניץ בפורום קיסריה. אחרי כשנתיים בתפקיד, שטייניץ מרגיש נוח לצד פרופסורים לכלכלה ואנשי עסקים מנוסים. למעשה, הוא לא ממש סופר אותם. אחרי שבשנה שעברה הסביר שטייניץ לכלכלן הקיינסיאני חתן הנובל פול קרוגמן ש"תיאוריה כלכלית נכונה אינה אפשרית אפילו בתיאוריה", השבוע הוא תקף את ג'ון מיינרד קיינס עצמו. שטייניץ הסביר שהכלכלה לא פועלת על פי מודל הסיבתיות הקלאסית, שלפיו מה שקורה בהווה משפיע על העתיד. אפשר רק לקוות ששטייניץ צודק, ושהכהונה הנוכחית שלו במשרד האוצר לא תפגע בעתיד הכלכלי של כולנו.

תומר זלצר