צילום: אוראל כהן
אבא המליץ לי: "הכי טוב שתהיה ספר. העיקר זה למצוא עבודה בצל"
האלוף (במיל.) יום טוב סמיה, מנכ"ל הזרוע הירוקה של החברה לישראל, מספר על הפעם הראשונה שראה אור דולק לא בעששית
הוריי, ר'אליה (דליה) ובכור (ברוך) סמיה, עלו לארץ מלוב ב־1950 עם שישה ילדים ונשלחו למעברת פרדסיה ליד צומת בית ליד.
אני נולדתי ב־1954, ואחריי עוד אח צבר אחד. הוריי רצו לתת לי שם עם משמעות והחליטו לקרוא לי 'הרצל'. אבל אז פרץ ריב גדול במעברה כי לשכנים נולד כמה ימים קודם לכן בן שקראו לו הרצל, והם אמרו לאמי 'הרצל יש כאן רק אחד'. הריב הזה נמשך עד שעה לפני הברית.
אבי היה אדם שכולם כיבדו, ובסוף כמו במשפט שלמה הוא שמע את אמי ואת השכנה ופסק: 'השם של בני יינתן ביום טוב ולא ביום של ריב, נקרא לו יום טוב'. האחיות הגדולות שלי מאוד התרגזו, ואחת מהן אפילו קראה לי הרצל עד גיל שש.
"כשהייתי בן חמש עברנו מהמעברה לשכונת רמת הרצל בנתניה, מהאוהל לשיכון. זה היה סיפור סלאח שבתי קלאסי. את כל האפיזודות שאפרים קישון כתב עליהן חוויתי כילד - האמונות התפלות של מה משאירים באוהל כשעוזבים, איזה בגד לובשים בכניסה לדירה וכו'. התלהבתי מאוד מהאור ושיחקנו כל הזמן עם המתגים. זאת היתה הפעם הראשונה שראינו אור דולק לא בעששית. בשלב מסוים עברתי לגור אצל אחותי, דינה, שהתחתנה עם אשכנזי והיה לה בית גדול בכפר.
"למדתי בבית ספר אינטגרטיבי ששילב את הסולתה והשמנה של מייסדי נתניה עם ילדים כמוני מהשכונות הסמוכות. ראיתי את הבגדים היפים של ילדים אחרים בבית הספר, ושאלתי את אמי למה הבגדים שלי הם כאלה. אמא השיבה: 'אם ישאלו אותך למה הבגד קרוע ומטולא, תענה להם שהעיקר שהוא נקי. כשאין מספיק כסף, משלמים קודם לאוכל ואחר כך ללימודים'.
"אמא רצתה שאהיה רופא, השקיעה המון בלימודים שלי ותמיד כיוונה אותי גבוה. אבל לאבא, שהיה פועל דחק שעבד בשמש והרוויח שכר מינימום, היה חשוב שאלמד משהו מקצועי. הוא תמיד אמר: 'הכי טוב שתהיה ספר. העיקר זה למצוא עבודה בצל'. כשהוצאתי רישיון נהיגה אבא אמר לי: 'תוציא רישיון על משאית, כי אז יהיה לך גם רישיון נהיגה על טרקטור ותמיד תהיה לך עבודה', ובאמת עשיתי את זה.
"כשנרשמתי לאורט נתניה, המנהל התפעל מהתעודה שלי והציע לי ללמוד אלקטרוניקה, אבל ביקשתי ללמוד נגרות. הוא הסביר לי שמתוך 12 מגמות מקצועיות זאת כמעט החלשה ביותר, אבל התעקשתי. בעבודת הגמר שלי עשיתי למנהל ולאשתו חדר שינה מפורניר. לפני עשר שנים חגגו לו יום הולדת 80 והזמינו את הבוגרים לדורותיהם. אשתו של המנהל ניגשה אליי ואמרה: 'אתה הילד שעשה לי את חדר השינה? אני משתמשת בו עד היום'".
14 תגובות לכתיבת תגובה