לא על הקוטג' לבדו

איזו התעוררות. ממש מעורר השתאות. הקוטג' הדליק את המדינה. הגבינה הלבנה עם החתיכות הקטנות (לשם הגילוי הנאות אני מאד אוהב קוטג') הצליחה לגרום לכמה אנשים להראות סימני חיים, אנשים שהיינו משוכנעים שהוכרזו כנעדרים החלו להשמיע קול, ועוד איזה קול, קול זעקה. הם החלו לזעוק את זעקת העם על מחיר הקוטג'.

ולא, איני מדבר על יוזמי המחאה באינטרנט ועל מפגינים אחרים למיניהם שמחאתם אותנטית ובהרבה מקרים מגיעה מתוך מצוקה אמיתית, אני מדבר על אותם פוליטיקאים שסוף סוף נקרתה בדרכם הזדמנות להשמיע קול, לתפוס איזה פריים, לקבל ציטוט בתקשורת ולמצטיינים אולי אפילו תמונה.

אולי הקוטג' הינו בעצם תרופת פלאים, מחייה מתים. הציבור החל למחות על מחירו וראו איזה פלא, המחאה סחפה את הפוליטיקאים, אלה שנעלמו ונאלמו. פתאום התייצבו בגו זקוף ובחזה מתוח וזעקו, פרטו על מעשי נבלה, דרשו חקירות משטרה, חילקו קוטג' לראש הממשלה בבית הנבחרים שלנו. אין ספק שנתברכנו כציבור בנבחרים יצירתיים מעין כמותם והכי חשוב, מסתבר שגם חיים ונושמים.

אז זהו, חוץ מהקוטג' הכול בסדר. מחיר הדלק נמוך, אנו במשא ומתן מתקדם לשלום עם שכנינו, גלעד שליט בבית, הישגנו בתחום החינוך מהגבוהים בעולם, מספר העניים קטן, הדיור הינו בר השגה לכול, המים המותפלים משמשים את כולנו, מספר תאונות הדרכים ממשיך לרדת, הנחלים נקיים, המשטרה מיגרה את הפשע ונמצאת בכל מקום שצריך אותה, יש אחדות בעם, יש שעון קיץ כמו בחו"ל, אין תור בבתי החולים ורמת הבריאות הציבורית בעליה, חוסלו השחיתויות במגזר הציבורי, פורקה הריכוזיות במשק, מדינת ישראל זוכה לאהדה בקרב אומות העולם ואפילו נבחרת הכדורגל שלנו העפילה לאליפות אירופה.

זהו, הכול בסדר ורק הקוטג' הצליח להעיר מתרדמתם את נבחרי האומה שלנו.

עצוב, עצוב מאד. אין דרך אחרת לתאר את שקורה. יש רגעים שהתחושה שהכול מתפרק מסביבנו ושאין עתיד, ואת נבחרנו הצליח להעיר רק הקוטג', או שמא זה לא הקוטג' אלא האפשרות לזכות בחשיפה בקלות יחסית וכמובן להביע דעה בנושא שסוף סוף מבינים בו קצת.

ע"פ חוקי הכלכלה בעידן החדש הריבון מתערב במקום שיש כשל שוק, השאלה מי מתערב במקום שבו יש כשל ריבון או כמאמר השיר "מי יציל את הבית שלי". ברור כעת שנבחרנו המלומדים מבינים בגבינה לבנה, ברור גם שבנושא זה הם יתקנו את העולם, תחום הגבינות הלבנות נמצא לשמחתנו בשליטה ובטיפול, יופי, אבל מה עם השאר? האם גם אנחנו כולנו נדבקנו מנבחרנו ונרדמנו בשמירה, בשמירה על עצמנו ובשמירה עליהם? האם השקט שלנו, חוסר האכפתיות והאפאתיות הם שמאפשרים לריבון להתעלם מהבעיות הגדולות באמת ולהתעורר בעקבות מחאת פייסבוק והרצון לתפוס כותרת? מה קרה שהקוטג' הקטן הצליח להעיר את העם וגם את התקשורת שיחד דוחפים את הריבון לפעולה, בשעה שבנושאים אחרים חלקם מאד מהותיים אנו מבליגים ומוכנים לקבל את רוע הגזירה, את החידלון ואת חוסר המעש?

אנחנו עם שיודע לרטון רק בשיחות סלון. את מחאותינו אנחנו משתפים רק עם משפחותינו, חברנו ומקסימום שכנינו. אולי רובנו פשוט חיים בעולם שכולו טוב ואיננו מטרידים את עצמנו באותן "זוטות" שישפיעו על עתידנו ועל עתיד הדורות הבאים.

חלילה, איני מזלזל במחאת הקוטג'. להפך, מחאה זו צריכה ללמדנו שיש דרך לגרום לדברים לקרות. יש כוחות שיכולים לפעול.

איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לשבת בשקט ולקוות לטוב, עלינו לפעול, לדבר, לדחוף, להתקומם, לצאת לרחובות. רק כך נצליח לגרום לדברים לקרות, רק כך יבינו נבחרנו המנומנמים רוב הזמן, שחייבים לפעול, שאנו לא מסתפקים בדיבורים ובתירוצים אנו רוצים תוצאות, אנו רוצים שינוי, אנו רוצים עתיד ולא ננוח ולא נשקוט עד אשר נבטיח שיהיה זה עתיד טוב.

הכותב הוא בעלים של חברה לייעוץ אסטרטגי ומשמש בהתנדבות בתפקיד סגן ראש מועצה ומחזיק תיק החינוך בשוהם, בעבר מנכ"ל חברות הייטק מובילות