חיים ללא מבצעים

במכולת השכונתית של אבו־נדים (שקוראים לה היום כמובן מיני־מרקט) בשכונה המזרח ירושלמית בית חנינה בואך רמאללה לא מדברים על מחאת הקוטג'. אולי מפני שבציבור הפלסטיני גבינת הקוטג' איננה פופולרית במיוחד. מחזיקים שם את הקוטג' תוצרת תנובה ושטראוס, ובסוף השבוע שעבר הוא מכר אותו במחיר הגבוה שהיה בישראל (7.5 שקלים). את המילקי שהילדים אוהבים מכר ב־3.5 שקלים, דומה למחיר שראיתי במיני־מרקט השכונתי שלי במערב ירושלים. גם קרטון החלב היה במחיר זהה למחירים בישראל.

חומוס מחברון אפשר למצוא ב־3 שקלים

במקרר הגדול שלו בכניסה למיני־מרקט מחזיק אבו־נדים גם תוצרת חלב פלסטינית מהמחלבות הגדולות של ג'ניידי בחברון. קשה להשוות את המחירים מפני שמדובר בגבינות בטעם שונה ובאריזות שונות מהמחלבות בישראל. את מחיר הסלטים במקרר אפשר להשוות והסלטים הפלסטיניים זולים בצורה משמעותית. אריזת חומוס פלסטינית מחברון עולה 3 שקלים, ואריזה בגודל דומה של סלטי צבר עולה 8 שקלים. אריזות סלטים פלסטיניות תוצרת חמודה נמכרות ב־10 שקלים בממוצע, ואריזות דומות בגודל, שכותרתן אחלה, נמכרות ב־16 שקל. גם קופסאות שימורים פלסטיניות, מלפפונים במלח למשל, זולות בהרבה מאלו הישראליות.

על המקרר מונחות ערמות פיתות כפריות מכוסות בבד יוטה כדי לשמור על הטריות, וסמוך להן העיתון היומי "אל־קודס" שמחירו שני שקלים. בתשובה לשאלה שלי הוא אומר: "אין לך מה להשוות מחירים, אצלי וגם בחנויות ברמאללה הסמוכה המחירים דומים לאלה שבישראל, ולעתים קרובות יקרים יותר". איך זה קורה? הרי האוכלוסייה הפלסטינית ענייה יותר, הוצאות השכירות, שכר העבודה, המסים - הכל זול יותר, אז כיצד אצלכם יקר יותר? "פשוט מאוד", הוא עונה, "אצלנו אין מבצעים ... לא תאמין אבל אני בעצמי, אבו־נדים, לא לוקח במקרים רבים הביתה מצרכים מהמיני־מרקט שלי אלא הולך לרמי לוי". הוא מוריד ממדף סמוך נוזל לניקוי כלים פלמוליב ואומר: "קניתי את זה ב־12 שקל, אני מוכר ב־14 שקל - ולפני כמה ימים הלכתי לרמי לוי ושם מכרו את זה ב־8 שקלים".

הוא מוציא מהמקרר אריזה של ריבועי גלידה ומכריז: "את זה אני מוכר ב־48 שקל ואצל רמי לוי ראיתי את זה ב־30 שקל. ושלא תחשוב שזה רק רמי לוי. גם הרשתות הישראליות האחרות זולות יותר, וגם הסופר־פארם".

הערגליות לא עולות פחות במזרח ירושלים

מסיור חטוף במדפים ראיתי שהצדק איתו. המחירים של אריזות קפה נמס, של בקבוקי קוקה־קולה, של ערגליות - הכל במחירים כמעט זהים למחירים במערב ירושלים. לפני כמה ימים ערך אבו־נדים קנייה גדולה בשתי רשתות ישראליות סמוכות, וראה גם את המחירים אצל רמי לוי ליד רמאללה, ובצומת גוש עציון. לדבריו, קונים שם יותר פלסטינים מישראלים. במגירה שמתחת לקופה הוא מחזיק את גלילי הנייר של החשבוניות. כאשר בא המפיץ הישראלי ומציע לו סחורה במחיר מסוים, הוא מוציא את החשבוניות ומשווה את המחיר לזה שברשת הישראלית. זה מאפשר לו להתמקח עם המפיץ.

הקונים אצלו מתלוננים קבוע שאצל היהודים זול יותר. אז ממה הוא מתפרנס? מכך שאנשים שצריכים מוצר אחד לא מרחיקים לרשת הישראלית, ולא קונים שם תוצרת חלב שיכולה להתקלקל בנסיעה ארוכה.